חינוך והוראה מתוקשבת


תיק נושא: החברה הישראלית והשואה



מבוא:

פירוט הנושאים בתיק זה:


במהלך השואה נרצחו כשישה מיליון יהודים על אדמת אירופה - כשליש מן העם היהודי בעולם כולו. כשלוש שנים אחרי תום המלחמה קמה מדינת ישראל, ומרבית ניצולי השואה הגרו אליה. הם היוו חלק גדול מגלי העלייה שהגיעו אל המדינה המתהווה, והיוו מרכיב דומיננטי בעיצוב זיכרון השואה בישראל, ובכל תחומי התרבות, הכלכלה והחברה הישראלית.
השואה עולה עד היום לדיון ציבורי בהקשרים שונים, וסוגיות ציבוריות שונות עוסקות בה ומשתמשות בה, לעתים באופן ציני.
יחסה של מדינת ישראל אל השואה ואל ניצולי השואה ניכר בתחומים שונים בציבוריות הישראלית. היבט אחד בא לידי ביטוי בחקיקה שאפיינה את שנות החמישים במטרה להסדיר את נושא ההנצחה והזיכרון של האירוע ההיסטורי הטראגי והייחודי שפקד את עם ישראל. משפטים ציבוריים נגד אנשים שנאשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים היוו אף הם סוגיה מרכזית שהעסיקה את הציבור בארץ. משפט קסטנר ומשפט אייכמן היוו שניהם ציוני דרך חשובים בתפיסת החברה הישראלית את ניצולי השואה. ויכוח ציבורי נוקב על יחסי ישראל גרמניה התעורר בשנות החמישים עקב שאלת הלגיטימיות של השילומים שגרמניה הציעה לישראל כפיצוי על השואה. מערכת החינוך נדרשה להתמודד עם סוגיית הוראת השואה, וחלו בה שינויים מפליגים לאורך השנים. עד שנות ה- 70 הנחלת השואה בבתי הספר התבצעה בעיקר באמצעות טקסי זיכרון, שעריכתם לא הייתה בגדר חובה עד 1958. המידע על השואה הועבר בצורה שאיננה שיטתית ואיננה ברורה די הצורך, והוא היה מנותק כמעט לחלוטין מההקשר ההיסטורי. עד שנת 1981 נושא השואה לא היה חלק מבחינות הבגרות, ולימוד השואה נשא בדרך כלל אופי אידיאולוגי-רגשי ושימש פחות אתגר אינטלקטואלי. גם המחקר האקדמי בנושא השואה היה בשלבים התחלתיים בלבד, ולכן לא נוצר הבסיס לחומרים לימודיים ראויים. התוצאה הייתה שבוגרי מערכת החינוך עד לשנות ה - 80 למדו את נושא השואה באופן חלקי ולא מעמיק. התרחבות המחקר האקדמי במהלך השנים, תרמה ליצירת חומרי למידה ראויים ולהגברת הידע בתחום. במקביל קם דור חדש של מורים שרבים מהם היו תלמידים בעת משפט אייכמן, והם השמיעו ביקורת על האופן שבו נלמדה השואה בזמנם. בין המחנכים בארץ התבלטו שלוש גישות עיקריות ביחס להוראת השואה:

  1. גישה המדגישה את הצורך לחזק את הזהות הציונית דרך הוראת השואה. לפי גישה זו יהודי אירופה טעו בכך שהאמינו כי האמנסיפאציה תפתור את בעיית האנטישמיות, והשואה מהווה הוכחה לצדקתה המוחלטת של הציונות.
  2. גישה המדגישה את הצורך לחזק ערכים הומניסטיים כלליים. כלומר, באמצעות לימוד השואה יברר התלמיד לעצמו מה משמעותם של חייו כאדם, כיהודי וכישראלי.
  3. גישה המדגישה את ההיבט של העשרת הידע הכללי בנושא. לפי גישה זו, שזכתה לרוב בקרב המחנכים בארץ, הדגש בהוראת השואה צריך להיות על העמקת הידע ההיסטורי, הניתוח השיטתי והמעמיק של מקורות הידע ולא הערכים והרגשות הם שצריכים להיות במוקד הלימוד. (מבוסס של ספרו של אורון, יאיר, מכאוב הדעת).

השואה בשיח הישראלי/התפתחות ההנצחה
חוק הזיכרון לשואה ולגבורה שנחקק ב- 1953, הסדיר את הקמת הרשות הממשלתית יד ושם והטיל עליו את החובה להנציח את מוראות השואה, את הקהילות שנכחדו ואת האנשים שנספו. איסוף שמות הקורבנות היה אחד המוקדים העיקריים של הנצחת השואה ולצורך זה התבקשו קרובי משפחה של הנרצחים בארץ ובעולם, בחלקם ניצולי שואה בעצמם, למלא דפי עד על בני משפחתם שנרצחו. דפי העד היוו ועדיין מהווים פן חשוב בזיכרון האינדיווידואלי ובהחזרת הזהות האישית לקורבנות השואה אשר צלם האדם נשלל מהם לפני מותם על ידי הנאצים.
היכל השמות היווה נדבך מרכזי בזיכרון השואה ביד ושם ולצידו הוקמו אתרי זיכרון נוספים כגון: "אהל יזכור", אתר בו מתייחדים עם קורבנות השואה, "יד לילד", אנדרטה שהמוקדשת למיליון וחצי ילדים יהודיים שנרצחו ע"י הנאצים, "בקעת הקהילות" המנציחה את שמותיהן של למעלה מ- 5000 קהילות יהודיות אשר נחרבו ע"י הנאצים ועוזריהם וכן מספר קטן של קהילות אשר ניצלו. אנדרטת גטו ורשה, אשר הוקמה ב - 1975 מהווה נדבך חשוב בהנצחת מורדי הגטאות, ובהכרה כי גם בתקופה זו היו גילויים של גבורה אקטיבית.
לצד יד ושם פועלים מוסדות הנצחה נוספים בארץ והם מבטאים את הצורך של החברה הישראלית לנסות ולהתמודד עם האובדן הגדול. מוסדות הנצחה רבים פועלים בשנים האחרונות גם בארצות הברית,במזרח הרחוק ובעיקר באירופה. העיסוק של מדינות שאינן יהודיות בשואה מבטא את עומק השבר שיצרה השואה בעצם האנושות, ובעובדה כי רצח מתועש ומשוכלל התרחש במאה העשרים בלב הציוויליזציה.במדינות אירופה מבטא העיסוק בשואה, לא פעם את הצורך של אותן מדינות, להתמודד עם עברן.
נקודת מפנה משמעותית בהנצחת השואה באה לידי ביטוי עם הקמתו של המוזיאון ההיסטורי החדש ב"יד ושם". כובד המשקל בנארטיב ההיסטורי עבר אל הגורל היהודי, תוך דגש על הקול והחוויה האישית של קורבנות השואה. סיפורם האישי של היהודים בא לידי ביטוי באמצעות מגוון חפצים, פרטי לבוש, תמונות, עדויות וכמובן עדויות של נספים וניצולים כאחד.

ניצולי השואה בישראל
אחת המשימות המרכזיות שעמדה בפני היישוב בארץ, ולימים בפני מדינת ישראל, הייתה קליטתם של ניצולי השואה. מרבית הניצולים שעלו לארץ עשו זאת מתוך הכרה אידיאולוגית בציונות כאלטרנטיבה יחידה לקיום היהודי שלאחר השואה. יחד עם זאת, האתגר של קליטת הניצולים היה כרוך בקשיים לנקלטים ולקולטים כאחד. הדימוי של אותה "שארית הפליטה" בעיניי החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה היה של "פליטים", "נידחים", "עקורים", "אבק אדם" וכדו' דבר שהוביל לנתק ואף להסתייגות של רבים מהחברה כלפי הניצולים ועברם. אמנם ברמה העקרונית הייתה הכרה בחשיבות קליטתם של אותם עולים, אך בפועל לא תמיד נמצאו המשאבים הכלכליים והנפשיים לעשות כן.
יתר על כן, חשוב לזכור כי החברה הישראלית בתחילת דרכה, בעודה נתונה תחת איום קיומי, נדרשה לגייס טיעונים אידיאולוגיים אשר השפיעו במידה רבה על הדרך בה ראו את ניצולי השואה. ראשית, הניצחון על הבריטים ואחר כך על הערבים במלחמת העצמאות גרם לחוסר הבנה ביחס ל"כניעותם" של ניצולי השואה לנאצים. מובן שגם חוסר ידע בסיסי עמד בבסיס טענה מופרכת זו. יתר על כן, רבים מן היישוב הותיק בארץ היה אף הוא בין יוצאי אירופה, בשנים שלפני פרוץ השואה. העובדה כי השאירו אחריהם עולם שלם שחרב, ובני משפחה שנרצחו על ידי הנאצים גרמו להם לעתים לרגשי אשמה מחד, ומאידך להאשמה כלפי אותם ניצולים ששרדו את התופת הנאצית.
מצד הניצולים הסתמנה מגמה כפולה: מחד, גברה נכונותם להשתלב בחברה ובכל תחומי העשייה והיצירה, ומאידך הם שאפו לשמור על ייחודם ועל מורשתם התרבותית. השמירה על ייחוד זה הביאה להעצמה מבחינת יכולתם לעצב את תמונת השואה בעיניי הציבור והם אף מלאו תפקיד מכריע בשורה של חוקים הקשורים בשואה: 1950 - החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, 1952- הסכם השילומים, 1953- חוק הזיכרון לשואה ולגבורה יד ושם, 1954- חוק נכי המלחמה בנאצים, 1959- חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
במרוצת השנים חל שינוי ביחסה של החברה כלפי הניצולים, כאשר אחד השיאים מבחינה זו היה משפט אייכמן. חשיפת הציבור לעדויות שהושמעו במהלך המשפט הביאה לתגובה של אמפתיה כלפי הניצולים ולהבנה כי הניצולים גם הם קורבנות השואה, ולא רק אנשים ששפר מזלם וניצלו מן התופת ההיא.
יכולת ההזדהות של החברה בארץ עם חוסר האונים של הקיום היהודי בתקופת השואה, עדיין לא הייתה שלמה, וזו באה רק בתקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים במאי 1967. השילוב של תוצאות משפט אייכמן וראשיתה של ההבנה הועיד לזיכרון השואה ולניצוליה תפקיד מכריע בעיצוב דמותה הלאומית והתרבותית של ישראל. (מבוסס על מאמרה של חנה יבלונקה, ' ניצולי השואה בישראל - סיכומים ראשונים', בשביל הזיכרון 27, יד ושם, ירושלים, 1998).

חינוך
כבר מראשית קיומה התמודדה מערכת החינוך עם אתגר כפול ביחס ללימוד השואה: מחד, נתפס הנושא כהכרח שאין המחנך רשאי להתעלם ממנו, ומאידך, הייתה רתיעה וחוסר אונים ביחס לכושר ההתמודדות עם נושא טעון ומורכב מעין זה. כפי שאמר אחד המשתתפים בכנס שהתקיים ב - 1960 בנושא של השואה בחינוך הישראלי "ייתכן כי בין הדברים שנאמרו ונרמזו... רק דבר אחד הוא לגיטימי - השתיקה". (מתוך: הוראת השואה בבית הספר -דיונים ועיונים. משרד החינוך והתרבות, ירושלים, 1961). משפט אייכמן שהביא לשינוי מרכזי בתודעת השואה בחברה הישראלית, נתן את אותותיו גם במערכת החינוך. הרתיעה שאפיינה קודם לכן את ההתייחסות אל השואה, הוחלפה בקיטוב אידיאולוגי, כאשר בקוטב אחד הושמעה הדעה כי יש להתנתק מן השואה ולהשכיחה ממערכת החינוך. דוברה של גישה זו היה פרופ' יהודה אלקנה, ניצול שואה בעצמו. במאמרו "בזכות השכחה" שפורסם בעיתון "הארץ" ב - 2/3/1988, טען כי חיוני להתייצב לצד החיים ולהתמסר לבניין העתיד ולא לעסוק באופן תמידי בלקחי השואה ובסמליה. ומנגד, הייתה הגישה שלפיה השואה היא אירוע שיש לו משמעות מעשית גם בימינו. מאז השואה אין לנו מסר אחר מלבד האגרוף הקמוץ, שכן השואה מהווה תמרור אזהרה למדינת ישראל ולעם היהודי גם בהווה. (מבוסס על ספרו של צבי לם, ' השואה בפרספקטיבה של יובל בחינוך הישראלי', בשביל הזיכרון 6, יד ושם, ירושלים, 1995).
בסופו של דבר הקו המנחה במערכת החינוך היה זה המפשר בין שתי גישות קוטביות אלה, דבר שבא לידי ביטוי בעמדתו של בן גוריון שמצד אחד טען כי "עניין לנו עם גרמניה אחרת", ומצד שני הביא ללכידתו של אייכמן ולהעמדתו לדין בארץ.
סוגיה מרכזית שנידונה בהקשר של הנחלת השואה לדור הצעיר הייתה המסעות של בני הנוער לפולין. הנסיעות לפולין החלו בעיקר בסוף שנות ה - 80, עם נפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, והתופעה הלכה וגברה במהלך השנים, ובשנת 2005 נסעו לפולין 27,000 תלמידים המהווים כ- 20% מכלל התלמידים בשכבת י"ב. השאלות שנשאלות סביב המסעות לפולין הן: האמנם יש חשיבות בנסיעה לפולין על מנת להבין את שאירע בשואה? האם הנסיעה לפולין יכולה, וצריכה, להפוך לאחד הגורמים החינוכיים המעצבים המרכזיים בחייו של צעיר ישראלי אשר לוקח בה חלק? האם אין בנסיעות אלה משום סכנה לטיפוח לאומיות מופרזת בקרב התלמידים? האם אין המסע לפולין מבסס את זהותנו הישראלית על קרבניות? הוויכוח סביב מסעות בני הנוער קיים עד עצם היום הזה ולעומת אלה שתומכים בקיומה של מסורת זו, יש השוללים אותה מכל וכל. המצדדים בקיומו של המסע טוענים כי מדובר בחוויה מעצבת ומשמעותית עבור בני הנוער וכי יש להם את החוסן הנפשי הדרוש להתמודדות נכונה עם המסע. בין המתנגדים עולות טענות בדבר הפער שבין חווית ה"טיול" אצל בני הנוער לבין חווית ה"מסע", והעובדה שאין התאמה בין המסרים הקוגניטיביים שיש במסע מעין זה, לבין ההתמודדות הרגשית הנדרשת.

יחסי ישראל-גרמניה
השאלה האם יש "לנרמל" את היחסים עם גרמניה, העסיקה בעבר ומעסיקה רבות את החברה הישראלית, במישור המדיני ובמישור החברתי כאחד. ראשיתה של דילמה זו בהסכם השילומים שנחתם ב - 10 בספטמבר 1952, הסכם שקדמה לו ההכרה של גרמניה באחריותה לפשע שבוצע נגד העם היהודי: "בשם העם הגרמני בוצעו פשעים מחרידים המחייבים שילומים מוסריים וחומריים". (קונרד אדנאואר, ראש ממשלת גרמניה בשנים 1949-1963). הסכם זה חייב את גרמניה לשלם 3 מיליארד מרקים למדינת ישראל ועוד כ- 750 מליון מרקים לארגונים יהודיים שונים אך בפועל הסכומים ששולמו היו גבוהים הרבה יותר וכמובן ששולמו כספי שילומים גם לשיקום קורבנות הנאצים. הסכם זה סלל את הדרך לנורמליזציה חלקית עם גרמניה וב-1965 כוננו יחסים דיפלומטיים בין גרמניה לישראל. הדעות שנשמעו נגד הסכם השילומים היו בין היתר על עצם ניהול משא ומתן עם גרמניה על נושא שלכאורה אין מקום לנהל לגביו מו"מ; בן-גוריון שיזם והוביל את חתימת ההסכם וביצועו טען כי עניין לנו עם "גרמניה אחרת". כלומר גרמניה של שנות החמישים שונה באופן מהותי מגרמניה הנאצית.
כיום, סוגיה זו לובשת פנים רבות וביניהן נושאים שעיקרם חינוכיים : האם הגיע הזמן לאחווה בין שני העמים?, מהן הציפיות שלנו ממערכת החינוך הגרמנית - האם עליה לטפח רגשות אשמה ובושה ביחס לעבר בקרב בני הנוער? וכן, לאור התחזקותן של תנועות ניאו-נאציות, האם ניתן לדבר אי-פעם על יחסים "נורמליים" בין העם היהודי ומדינת ישראל לגרמניה או שמא תמיד יהיו אלו יחסים בעלי אופי מיוחד?
ההתמודדות של גרמניה עם עברה מהווה ללא ספק נדבך חשוב ביכולת ההדברות של נציגים משתי המדינות ואכן, משנות ה - 80 ואילך יש עניין בקרב אנשי חינוך בגרמניה בהעלאת השואה לסדר היום החינוכי. רבים מהם אף רואים את השואה כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלהם והם מתנגדים למגמה המנסה לראות בכך "תאונה מצערת" שלא מחייבת חשבון נפש משמעותי ועמוק עם העבר. התייחסות זו מהווה פתח לדיאלוג כנה עד כמה שניתן בין החברות - הישראלית והגרמנית.

משפט קסטנר
תחילתו של אירוע זה ב - 25 במאי 1953, עם הגשת כתב אישום מטעם היועץ המשפטי לממשלה, נגד מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה נגד ד"ר ישראל קסטנר. קסטנר היה פקיד ממשלתי בתקופה זו ולכן התביעה הוגשה מטעם הממשלה. גרינוואלד האשים את קסטנר כי בעת היותו חבר ב"ועדת ההצלה והעזרה" בבודפשט, הוא שיתף פעולה עם הנאצים ובאופן עקיף סייע להכשרת הקרקע לרצח יהודי הונגריה. כמו-כן נטען כי קסטנר זמם להתעשר מרכושם של יהודי הונגריה וכי הוא העיד במשפטי נירנברג לטובת הפושע הנאצי, איש ה-ס"ס קורט בכר ובכך סייע לו לחמוק מעונש. משלב כלשהו נוהל המשפט על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים השופט בנימין הלוי, ולמרות שהחל בצנעה, גלש במהרה אל הזירה הציבורית וגרם לטלטלה במערכת הפוליטית. בפסק הדין, שנתפרסם ב- 22 ביוני 1955, זוכה גרינוולד מרוב סעיפי האשמה, על סמך הקביעה של הלוי כי יש יסוד לרוב האשמותיו של גרינוולד בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, אך עם זאת דחה בית המשפט את האשמה כי קסטנר זמם להתעשר מרכושם של היהודים. קביעתו של השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן", הפך להיות מטבע לשון והוא מהדהד בחברה הישראלית עד עצם היום הזה.
ואולם, בפסק הדין הסופי שניתן ב - 1958, לאחר ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נקבע כי גרינוולד אשם ברוב סעיפי האשמה, כלומר בהוצאת דיבה על קסטנר, ובכך זיכה למעשה בית במשפט את קסטנר מהאשמה העיקרית בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים. קסטנר עצמו לא זכה לראות בזיכויו שכן בעוד עניינו מתברר בערכאות המשפטיות, הוא נרצח בידי מתנקש בשם זאב אקשטיין, ב - 3 במרץ 1957, והוא מת לאחר מספר ימים מפצעיו.
חשיבותו של משפט קסטנר בהדים הציבוריים והפוליטיים שהוא יצר. המשפט העלה לסדר היום הציבורי מספר סוגיות שפילגו את החברה בארץ - הן בין הניצולים, בינם לבין עצמם, והן בין הניצולים לבין ותיקי היישוב ששהו בארץ בזמן המלחמה. הדימוי של קסטנר כאיש ש"הרדים" את יהודי הונגריה ובכך מנע למעשה התארגנות ויציאה למרד, שלל לגיטימציה לכל מעשה הצלה שאיננו בגדר מרי מזוין. כלומר, הקול העיקרי שנשמע בארץ בתקופה זו התעלם מהמורכבות שאפיינה את תקופת השואה וראה בקסטנר ובאנשי היודנראט משתפי פעולה שנושאים באחריות לממדי ההשמדה. עם זאת, נשמעו קולות אחרים כגון נתן אלתרמן שטען כי אין הבדל מהותי בין היודנראט למחתרת וכי ניתן אף למצוא דמיון בין שיקוליהם (אלתרמן, הטור השביעי). בתגובה טען אנטק צוקרמן כי "רק בשורות השיר של נתן אלתרמן חיים בשלום היודנראטניקים והלוחמים". (הדברים נאמרו באסיפת בחירות של אחדות העבודה שנערכה בתל אביב ב- 16 ביולי 1955).
פסק הדין של השופט בנימין הלוי נתן אמנם ביטוי לדימוי הדומיננטי שרווח בתקופה זו ביחס להתנהגות ה"ראויה" בתקופת השואה, אך עם זאת הוא העלה שאלות ביחס לאותן מוסכמות, שאלות שלימים הביאו לשינוי משמעותי וחשוב בדימויה של השואה.

משפט אייכמן
בכ"ו באייר תש"ך, 23 במאי 1960, עלה ראש הממשלה דוד בן גוריון לדוכן הכנסת ומסר את ההודעה הבאה: "עלי להודיע לכנסת, כי לפני זמן קצר נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", כלומר - השמדת ששה מיליונים מיהודי אירופה".
אייכמן נלכד בידי המוסד בארגנטינה לאחר שהתקבל מידע מודיעיני על הימצאותו שם. מידע זה היה קיים כבר ב - 1957, אך מפאת הקושי לקבל את המידע כמהימן, התעלמו רשויות התביעה והמוסד הישראלי מהמידע שהיה קיים ברשותם, ובמשך שלוש שנים לא נעשה דבר על מנת ללכוד את אייכמן. רק בפברואר 1960 נשלח ראש מחלקת החקירות במוסד ואליו הצטרף ראש המוסד איסר הראל על מנת לבצע את המשימה. כעבור 83 יום ב - 22 במאי 1960, נחת בלוד מטוס אל על ובתוכו היה אדולף אייכמן.
משפטו של אייכמן החל ב - 17 לאפריל 1961 ובדצמבר שנה זו, גזר בית הדין על אייכמן מיתה. באמצעות למעלה ממאה עדים וכ - 1,600 מסמכים, רבים מהם חתומים בידי אייכמן עצמו, הציגה התביעה בראשותו של גדעון האוזנר, בפני בית המשפט את עיקרי האירועים שהתרחשו בתקופת השואה לקראת ה"פתרון הסופי של בעיית היהודים." התביעה סקרה את הנעשה בכל הארצות הכבושות והראתה מה התרחש בכל אחד מן המחנות, והוכחה מעורבותו של אייכמן בכל אחד מן השלבים במדיניות הנאצית נגד היהודים עד למימוש ה"פיתרון הסופי".
משפט אייכמן מהווה נקודת מפנה מבחינת השתלבותם של ניצולי השואה בחברה הישראלית. "המשפט היה דרכה של החברה הישראלית לומר לניצולים 'מורשתכם היא גם מורשתנו'" (חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד משפט אייכמן, ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 175). חיים גורי היטיב לנסח את תחושת הפער שהייתה קיימת בין המידע שהיה קיים אודות שהתרחש בתקופת השואה לבין העיבוד של אותו מידע לכדי ידיעה ותודעה: "הרי ידענו את הדברים האלה, לא?! ידענו, כן. גם לפני משפט אייכמן ידענו... אך כאשר עבר החומר הזה את שולחן התביעה והיה לחלק מכתב האישום, כאשר פרצו המסמכים האלה מדממת הארכיונים, דומה היה כי כעת הם מדברים בפעם הראשונה, והידיעה ההיא הייתה שונה מאד מהידיעה הזאת"...
הבנה מחודשת זו של אירועי השואה הביאה לבירור מחודש של מטבעות לשון כגון: הליכה למוות "כצאן לטבח", הצירוף "שואה ותקומה" וכדו', כמו גם לחשבון נפש נוקב של היישוב בארץ - האם נעשה די על מנת להציל את היהודים תחת הכיבוש הנאצי.

שאלות חקר

השואה בשיח הישראלי/התפתחות ההנצחה

  • כיצד משקפים הסעיפים השונים בחוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה את התמודדותה של החברה בארץ עם נושא השואה בשנות החמישים?
  • מהם השינויים שחלו במהלך השנים בהנצחת השואה, כפי שהם באים לידי ביטוי באנדרטאות שהוקמו ב"יד ושם"? כיצד שינויים אלה משקפים את השינויים שעברו על החברה הישראלית ביחסה אל השואה?
  • באיזה מובן ניתן לדבר על "קשר שתיקה" והדחקה של נושא השואה בעשורים הראשונים לקיום המדינה? במידה וקיים "קשר שתיקה", מהו המקור לתופעה זו?
  • כיצד השפיעו האירועים השונים של שנות ה - 50 על התודעה הציבורית בנושא השואה?
  • מהן הדילמות המוסריות שעלו באירועים המרכזיים של שנות החמישים? (הסכם השילומים, משפט קסטנר, חוק יד ושם)
  • תאר את יחסי הגומלין שבין הזיכרון הציבורי של השואה לבין הזיכרון הפרטי. מהי המשמעות של הסיפור האישי מבחינת ההפנמה של חווית השואה?
  • כיצד משפיע העיסוק בשואה באמצעות התיאטרון והקולנוע על עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית? כיצד משקף העיסוק בתחומים הללו את הלכי הרוח שקיימים בחברה הישראלית?
  • מהם המאפיינים המייחדים את זיכרון השואה בחברה החרדית?
  • שני אירועים משמעותיים ביותר בתולדות העם היהודי במאה העשרים הם השואה והקמת מדינת ישראל - האם קיים קשר בין שני אירועים אלו, מהו הקשר בין אותם אירועים?

ניצולי השואה בישראל

  • באיזו מידה ניתן לדבר על "כורח" לעומת "בחירה" בעלייתם של ניצולי השואה לארץ?
  • האם האם ניתן לדבר על עימות בין "ותיקים" לבין "עולים-ניצולים" במפגש בארץ? מהו המקור לעימות זה?
  • הגורמים השונים אשר השפיעו על קליטת ניצולי השואה בארץ? כיצד הם השפיעו על תהליך קליטתם?
  • מהם התקבלו העולים הניצולים על ידי בני הארץ כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביצירות ספרותיות,כגון "מכוות האור" של אהרון אפלפלד, "להיות כאחד האדם" של דב פרייברג?
  • כיצד השפיעו ניצולי השואה שהגיעו לארץ על תפיסת השואה בעיניי החברה הישראלית? עמוד על ה"קבוצות" השונות שקיימות בין ניצולי השואה.
  • כיצד כיצד השפיעה חווית השואה על בני הדור השני לניצולי השואה? עמוד על המאפיינים השונים של בני הדור השני.
  • כיצד נקלטו ניצולי השואה בישראל ביחס לקבוצות מהגרים נוספות בשנות החמישים?
  • מהן מהן ההשפעות של מתן עדות על ידי ניצולי השואה על התמודדותם עם העבר?

חינוך

  • כיצד התמודדה מערכת החינוך עם נושא השואה לאורך השנים? מה היו הגורמים לשינויים שהתחוללו במהלך השנים בנושא זה?
  • מהן הגישות השונות שקיימות ביחס למטרות שיש בהנחלת השואה לדור הצעיר? כיצד גישות אלה מוצאות את ביטוין בתכניות הלימוד השונות?
  • מהן הדילמות החינוכיות הכרוכות בהוראת השואה כאירוע היסטורי?
  • מהו ערכו החינוכי של מסע בני הנוער לפולין ? תאר את הויכוח שקיים סביב סוגייה זו.

יחסי ישראל-גרמניה

  • מה היה התהליך שאפשר את החתימה על הסכם השילומים? מה הייתה הביקורת על הסכם זה?
  • מהי המשמעות של הסכם השילומים מבחינתה של גרמניה?
  • כיצדהשפיע הסכם השילומים על המערכת הפוליטית בישראל? מה הייתה התגובה של הציבור להסכם?
  • מהן המטרות של מפגש נוער ישראלי-גרמני? האם מטרות אלה מושגות לדעתך?
  • האם היחסים הדיפלומטיים שנרקמו בין ישראל לגרמניה מעידים על נרמול ביחסים שבין שני העמים? (בנושא זה יש לפנות למקורות "עממיים" כגון: עיתונות, סאטירה, סקרי דעת קהל וכו')
  • באיזה אופן ניתן לדבר על הנצחת השואה בגרמניה?
  • כיצד מתמודדת מערכת החינוך הגרמנית עם נושא השואה?

משפט קסטנר

  • מהם הקונפליקטים שחשף משפט קסטנר בתוך החברה הישראלית בהתמודדותה עם השואה?
  • אילו דילמות מנהיגותיות שאפיינו את תקופת השואה העלה משפט קסטנר? כיצד התייחס הציבור בארץ לאותן דילמות?
  • מהי המשמעות של פסק הדין הראשון מבחינת האופן שבו נתפסה המנהיגות היהודית בתקופת השואה? האם זיכויו של קסטנר שינה את הדימוי של קסטנר ודומיו?
  • כיצד משקף העיסוק בדמותו של קסטנר בתיאטרון, במחזאות ובטלוויזיה, את השינוי שחל בדימוי של קסטנר לאורך השנים ?
  • כיצד מהווה כתיבת המחזה קסטנר מאת מוטי לרנר, 1985 ) פרשנות חדשה על אירועי השואה?

משפט אייכמן

  • מה היה התהליך שקדם ללכידתו של אייכמן ומה היו האתגרים המשפטיים בהעמדתו לדין?
  • כיצד התנהל המשפט ומה היו תגובות הציבור בארץ במהלך המשפט?
  • האם משפט אייכמן התנהל כמשפט פלילי לכל דבר?
  • כיצד כיצד השפיע משפט אייכמן על מעמדם של ניצולי השואה בארץ ועל ההבנה של הציבור בארץ את סיפור השואה?
  • כיצד שינה משפט אייכמן את תודעת השואה בחברה הישראלית? עמוד על ההבדל שבין ידיעה להפנמה.

רשימה ביבליוגרפית

פירוט הנושאים:


השואה בשיח הישראלי/התפתחות ההנצחה:
ספרות מחקרית:

  1. אנגל, דוד, "שואה" ו"גבורה" בתודעת החברה הישראלית, סקירה חודשית ל"ז, 1990, עמ' 18-23.
  2. באואר, יהודה, השואה ומאבקו של הישוב כגורמים בהקמת המדינה, השואה והתקומה - יום עיון, יד ושם, ירושלים, תשל"ה, עמ' 67-91.
  3. באואר, יהודה, השפעת השואה על הקמת מדינת ישראל, בתוך: גוטמן, ישראל, (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלי, תשנ"ו, עמ' 503-509.
  4. באומל, ג'ודי, הנצחת נשים באנדרטאות לזכר השואה במדינת ישראל, בשביל הזיכרון, מס' 12, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 9-13.
  5. בן-נפתלי- ברקוביץ', מיכל, הפילוסופים הישראלים והשואה, תיאוריה וביקורת, מס' 4, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 57-78.
  6. ברוג, מולי, נצורים בחומות הזיכרון: אנדרטת גיטו ורשה כסמל "השואה והגבורה", בפולין ובישראל, אלפיים 14, עם עובד, תל אביב, 1997, עמ' 148-173.
  7. ברוג, מולי, לתולדות עיצוב זיכרון השואה והגבורה ביד ושם, בשביל הזיכרון, מס' 12, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 14-17.
  8. ברוג, מולי, מראש מצדה עד לב הגיטו: המיתוס כהיסטוריה, בתוך: אוחנה, דוד, וויסטריך, רוברט ס', (עורכים), מיתוס וזיכרון - גלגוליה של התודעה הישראלית, מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1996, עמ' 203-227.
  9. ברומברג, לביאה, עיצוב הזיכרון, קרדיט - לעיצוב ולתקשורת חזותית בישראל, יוני 2003
  10. גולדמן, נחום, השפעת השואה על התמורה ביחסו של העולם היהודי לציונות ולמדינת ישראל, השואה והתקומה - יום עיון, יד ושם, ירושלים, תשל"ה, עמ' 49-66.
  11. דון-יחיא, אליעזר, ממלכתיות, שואה ו"מסרים חתרניים", אלפיים, קובץ 20, עם-עובד, תל אביב, 2000, עמ' 81-106.
  12. דיין, אסתי, מהנצחה כוללת להנצחה אינדיווידואלית: אנדרטאות לזכר השואה בישראל, גשר כתב עת לעניינים יהודיים, מס' 126, חורף תשנ"ג, עמ' 70-81.
  13. הורוביץ, דוד, השואה כרקע להחלטת האו"ם על הקמת המדינה, השואה והתקומה - יום עיון, יד ושם, ירושלים, תשל"ה, עמ' 92-103.
  14. ויץ, יחיעם, עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית בשנות החמישים, גוטמן, ישראל (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 473-493.
  15. ויץ, יחיעם, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ויחסה של החברה הישראלית בשנות החמישים לשואה ולניצוליה, קתדרה 82, תשנ"ז, עמ' 153-164.
  16. ועקנין, רפי, זיכרון השואה ושאלת הזהות היהודית, זהות יהודית, עיון פסיכולוגי במקורות ישראל.
  17. זרובבל, יעל, מות הזיכרון וזיכרון המוות: מצדה והשואה כמטפורות היסטוריות, אלפיים, קובץ 10, עם עובד, תל אביב, 1994, עמ' 42-67.
  18. זרטל, עדית, האומה והמוות, היסטוריה זיכרון פוליטיקה, זמורה-ביתן, דביר, תל אביב, 2002.
  19. ליבמן, ישעיהו, מיתוס השואה בחברה הישראלית, תפוצות ישראל, שנה י"ט, חוברת ה'-ו', חורף 1981, עמ' 101-114.
  20. מכמן, דן, משואה לתקומה! משואה לתקומה? ההיסטוריוגרפיה של הקשר הסיבתי בין השואה להקמת המדינה - בין מיתוס למציאות, תדפיס מתוך עיונים בתקומת ישראל מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, כרך 10, המרכז למורשת בן גוריון, קריית שדה בוקר והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תש"ס - 2000.
  21. מכמן, דן, חקר הציונות לנוכח השואה: בעיות, פולמוסים ומונחי יסוד, בתוך: ויץ, יחיעם, (עורך), "בין חזון לרויזיה"- מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1997, עמ' 145-169.
  22. מכמן, דן, "פוסט-ציונות" ושואה, הפולמוס הציבורי הישראלי בנושא ה"פוסט-ציונות" בשנים 1993-1996 ומקומה של סוגיית השואה בו - מקראה, אוניברסיטת בר-אילן, 1997.
  23. עופר, דליה, ישראל והשואה: עיצוב הזיכרון בעשור הראשון, בשביל הזיכרון, מס' 12, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 4-8.
  24. עופר, דליה, 50 שנים של שיח ישראלי על השואה: מאפיינים ודילמות, בתוך: מכמן, דן (עורך), השואה בהיסטוריה היהודית, היסטוריוגרפיה, תודעה ופרשנות, יד ושם, ירושלים, תשס"ה, עמ' 293-328.
  25. פריזל, אביתר, שואה ותקומה - סיסמה או הקשרים ריאליים, בתוך: גוטמן, ישראל, (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 495-502.
  26. צוקרמן, משה, שואה בחדר האטום, ה"שואה" בעיתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ, תל אביב, הוצאת המחבר, 1993.
  27. רובינשטיין, אמנון, מהרצל עד גוש אמונים ובחזרה, שוקן, ירושלים, 1980, עמ' 78-88.
  28. שגב, תום, המליון השביעי - הישראלים והשואה, כתר, ירושלים, 1992.
  29. שחר, עידן, "חיה ומות כאווה בראון": שיח השואה בישראל בראי התערוכה, רסלינג 7, קיץ 2002, עמ' 1-13.
  30. שטאובר, רוני, "שואה וגבורה" במחשבה הציבורית בארץ בשנות ה - 50, בולטון 9, המכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר אילן, ספטמבר 2000, עמ' 14-21.
  31. שטאובר, רוני, הלקח לדור - שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, יד יצחק בן צבי, המרכז למורשת בן גוריון שדה-בוקר והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ירושלים, 2000.
  32. שפירא, אניטה, השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי, זמנים, מס' 57, אוניברסיטת תל אביב וזמורה-ביתן, תל אביב, חורף 96-97, עמ' 4-13.
  33. שקד, גרשון, בין הכותל ובין מצדה - השואה והתודעה העצמית של החברה הישראלית, בתוך: גוטמן, ישראל (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 511-523.

קטעי עיתונות:

  1. אלקנה, יהודה, בזכות השכחה, "הארץ", 2/3/1988.
  2. אפלפרד, אהרון, החשבון הגדול עוד לא התחיל, ידיעות אחרונות, 05/05/2004.
  3. בן-דרור, ימיני, פריחת השואנים, מעריב, 05/05/2005.
  4. לאו, ישראל-מאיר, למרות הכאב האמיתי, משפחה, חדשות של הציבור החרדי, 23/12/2004.
  5. נוימן, בעז, לזכור את השואה ולא ע"פ חוק, ידיעות אחרונות, 05/05/2005.
  6. פלד, מוטי, ההיסטוריונים החדשים, הציונות פוסט והשואה לעולם מוכחשת, החודש הזה, ירחון חדשותי לציבור הדתי, 33, טבת תשנ"ט.
  7. קמינצקי, יגאל, פשע נורא עומד להתרחש, משפחה, חדשות של הציבור החרדי, 23/12/2004.
  8. שקד, רענן, "עזבו את השואה במנוחה", ידיעות אחרונות, 19/06/2002.

ניצולי השואה ומדינת ישראל:
ספרות מחקרית:

  1. אפלפלד, אהרון, מסות בגוף ראשון, הספרייה הציונית, ירושלים, 1979.
  2. באומל, יהודית, קיבוץ בוכנוולד בארץ-ישראל 1945-1948, בשביל הזיכרון, 27, יד ושם, ירושלים, 1998, עמ' 10-14.
  3. בלברג, אפרת, הקליטה וההשתלבות - שילוב הפרק בהוראה, בשביל הזיכרון, 27, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 26-34.
  4. ברודסקי, ג'ני, קינג, ירון, סקר על נכי רדיפות הנאצים ונכי המלחמה בנאצים, גו'ינט - מכון ברוקדייל, ירושלים, 1997.
  5. גולני, מוטי, לחנך על זה או להסתייג מזה? על הקשר שבין הקמת המדינה לבין השואה, בשביל הזיכרון, 27, יד ושם, ירושלים, 1998, עמ' 19-25.
  6. דבורז'צקי, מ, חקר הבעיות הביו-סוציולוגיות של עולי אירופה (1949-1959), ניב הרופא, חוברת 11, דצמבר 1960, עמ' 63-84.
  7. דוידסון, שמאי, טיפול בניצולי שואה, דוידסון, שמאי, (עורך) תחומי פעילות פסיכוטרפויתית, הוצאת אות, 1973.
  8. דורסט, נתן, וייס, סימה, הטיפול בניצולי השואה הקשישים, גרונטולוגיה, 67, 1994/1995, עמ' 30-37.
  9. הייזנר, זמירה, המפגש: הצבר וניצולת השואה - קריאה בסיפורו של יגאל מוסינזון "אפר", בשביל הזיכרון, 22, יד ושם, ירושלים, 1997, עמ' 15-18.
  10. המנדיגר, יהודית, היבטים על ניצולי השואה מתוך גישה פסיכולוגית, חקר עמנו, המכון לחקר הפסיכולוגיה של העם היהודי בזמננו, לשכת בני ברית, תל אביב, 1984.
  11. יבלונקה, חנה, ניצולי השואה בישראל - סיכומים ראשונים, בשביל הזיכרון, 27, יד ושם, ירושלים, 1998, עמ' 4-9.
  12. יבלונקה, חנה, עולי אירופה ותודעת השואה, בתוך: צ' צמרת וח' יבלונקה, (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1994.
  13. יבלונקה, חנה, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם: היבט נוסף לשאלת הישראלים, הניצולים והשואה, קתדרה 82, תשנ"ז, עמ' 135-152.
  14. יבלונקה, חנה, אחים זרים , ניצולי השואה במדינת ישראל 1948-1952, יד יצחק בן צבי והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, ירושלים, 1994.
  15. יעוז, חנה, ספרות השואה בעברית - יוצרים ניצולי השואה, בשביל הזיכרון, 27, יד ושם, ירושלים, 1998, עמ' 15-18.
  16. מוריס-קמיל, מיכל, כוח הרצון - תרומתו והשתלבותו של ניצול שואה להקמתה ולבנייתה של מדינת ישראל, מגזין יד ושם, יד ושם, ירושלים, 1998.
  17. שגב, תום, המיליון השביעי, הישראלים והשואה, חלק ג'-מדינה: היהודים האחרונים, כתר, ירושלים, 1992.

קטעי עיתונות - סיפורי ניצולים:

  1. אסטייר, ליבי, שוברת שתיקה, משפחה, שבועון, 05/05/2005.
  2. בירנברג, יואב, שקרים שסיפרה לי אמא, ידיעות אחרונות, 03/05/2005.
  3. בכור, עדי, החיים בצל המוות, העיר אילת, מקומון, 05/05/2005.
  4. ברקת, עמירם, אחרי 60 שנה שלא התראו: אתר האינטרנט של יד ושם הפגיש שתי אחיות, "הארץ", 06/02/2005.
  5. בר-און, יעקב, אף אחד לא מרגיש עלי את הסיוטים דאז, אבל זה איתי כל הזמן, השבוע בנתניה, 05/05/2005.
  6. גרוסמן, ליטל, עד יומי האחרון אחלוק הלילות בין סיוט לבין עצב, ערים, שבועון-מקומון, ראשון לציון, 05/05/2005.
  7. דדון, טובה, תביא עדים חיים שיאמתו שאתה ניצול שואה, כל הדרום, מקומון, שדרות, 06/05/2005.
  8. טורבק, עובד, בחזרה למנהרת המוות, מה נשמע, שבועון-מקומון, קרית-גת, 06/05/2005.
  9. עוקבי, יאסר, מי יפצה את ילדי המלחמה, שבע, שבועון-מקומון, באר שבע, 05/05/2005.
  10. קצב, ספי, זכרון חיים, זמן חולון בת-ים, שבועון-מקומון, 06/05/2005.
  11. רומן, צפורה, בלי שנאה אבל עם כעס, לאשה, שבועון-כתב עת, 02/05/2005.
  12. שובל, אילנה, שתיקת השורדים, על הצפון, ירחון-מקומון, קצרין, 04/2005.
  13. שטיין, טובי, הימים הנוראים, העיר שלנו, מקומון, פתח תקוה והסביבה, גיליון מס' 12, 15/4/1999.
  14. שפירו, אינה, המתורגמנית הארית היתה בכלל יהודיה, "הארץ", 05/05/2005.
  15. DR. Gideon Greif, Live Holocaust Testimonies An Irreplaceable Contribution To the Teaching of the Holocaust, INTER JOURNAL ON THE AUDIO-VISUAL TESTIMONY.

חינוך:
ספרות מחקרית:

  1. אברמסקי-בליי, עירית, הוראת שואה לערבים - דרך לדיאלוג פתוח, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 33-41.
  2. אורון, יאיר, מכאוב הדעת, סוגיות בהוראת השואה והג'נוסייד, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003.
  3. אורון, יאיר, זהות יהודית-ישראלית, ספריית פועלים, תל אביב, 1993.
  4. אימבר, שולמית, תגובה: דיון ללא ידע הופך לדיון במספרים, בשביל הזיכרון, 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 8-9.
  5. אצילי, אברהם, מסע לחידוד ערכים ציוניים, יהודיים, תנועתיים, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 7-8.
  6. בד-קפלן, רחל, אימבר, שולמית, לפיד, יריב, מגמות עכשוויות באירופה בתחום הוראת השואה וזכרה, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 46-51.
  7. בודנהיימר, בודנהיימר, ריקי, המוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה - תפקידו במעשה החינוכי, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 42-45.
  8. בלברג, אפרת (מנחה), שיח מורים, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 52-61.
  9. בר-און, דן, וסלע, אורון, "מעגל הקסמים" בין התייחסות למציאות והתייחסות לשואה בקרב צעירים ישראליים, המחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ניסן תש"ן.
  10. ברטוב, עומר, קיטש וסדיזם בפלנטה של ק.צטניק: נוער ישראלי מדמיין את השואה, אלפיים, קובץ 17, 1999, עמ' 148-175.
  11. זייצ'יק-שומר, בלה, הוראת השואה באמצעות אמנות, בשביל הזיכרון, 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 12-14.
  12. ישראלי, רחל, השואה ומשמעותה לגבי עם ישראל, סקר שנערך עבור יד ושם, מחשוב - מחקרי שוק ודעת קהל, 1999.
  13. ירון, מיכאל, הוראת השואה במסגרת שיעורי ההיסטוריה, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 4-9.
  14. להבי, רות, כיצד מתחילים ללמד על השואה, בשביל הזיכרון, 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 6-8.
  15. לם, צבי, השואה בפרספקטיבה של יובל בחינוך הישראלי, בשביל הזיכרון, 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 4-6.
  16. משמעות השואה לצעיר הישראלי, בעד ונגד, מס' 64, מכון הנרייטה סאלד, עמ' 3-27.
  17. נתן, תקוה, דור שני לניצולי השואה בהתבגרותם, דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ו', אוניברסיטת חיפה, תשמ"ח, עמ' 169-183.
  18. פרגו, אורי, תודעת השואה בקרב נוער לומד בישראל -תשמ"ג, דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, עמ' 159-178.
  19. פרבשטיין, אסתר, גם זו היסטוריה, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 25-32.
  20. קרן, נילי, תנועות הנוער בגולה כסמל - והשפעתה על החינוך בישראל, בתוך: תנועות הנוער הציוניות בשואה, אוניברסיטת חיפה, עמ' 271-275.
  21. קרן, נילי, הכשרת מורים והוראת השואה - בשולי מאמרו של עפר שיף, בשביל הזיכרון, 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 11-12.
  22. קרן, נילי, לימוד וספרי לימוד - תמורות בהוראת השואה(1989-2001), בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 18-24.
  23. שיף, עפר, הכשרת פרחי הוראה להתמודדות עם נושא השואה, בשביל הזיכרון , 6, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 9-11.
  24. שךם, מוטי, לשאלת היעדים החינוכיים בהוראת השואה, בשביל הזיכרון, 44, יד ושם, ירושלים, 2002, עמ' 10-17.

מסעות בני נוער לפולין:

  1. אופיר, עדי, על תחושות שאין להטיל במלים ועל לקחים שאין להטיל בהם ספק, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 11-15.
  2. בלטמן, דניאל, על פוסט-ציונות וטשטוש הזיכרון, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 15-16.
  3. פלדמן, ג'קי, עלייה לרגל לאתרי ההשמדה בפולין, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 8-11.
  4. צוקרמן, משה, על ישראלים, פולנים וסבונים, "הד החינוך" - ירחון לענייני חינוך וחברה, כרך ע', גיליון 1, 1995, עמ' 14-17.
  5. צור, טובה, המסע לפולין כשיאו של תהליך חינוכי, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 5-7.
  6. קרן, נילי, תודעת השואה והסיורים - תגובה על מאמרו של משה צוקרמן, "הד החינוך" - ירחון לענייני חינוך וחברה, כרך ע', גיליון 1, 1995, עמ' 18-19.
  7. רובינשטיין, אמנון, החשיבות החינוכית של משלחות הנוער לפולין ולאתרי ההשמדה, בשביל הזיכרון, 7, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 4.

קטעי עיתונות:

  1. ברקת, עמירם, פולין לחצה - ומשרד החינוך ישנה את המסעות למחנות, "הארץ", 04/05/2005
  2. חרומצ'נקו, יולי, במשרד החינוך מקווים שנסיעה למחנות ההשמדה בפולין תקרב את הנוער הבדווי לחברה הישראלית, "הארץ", 22/06/2005.
  3. פלדמן, ג'קי, נוער ישראלי במסע לפולין, "הארץ", חלק ב' - מכתבים, 24/05/2005.
  4. קשתי, אור, מפגינים נוכחות בפולין, אבל גם בורות במבחן על השואה, מעריב, 05/05/2005.
  5. רודיטי, לאה, מסע אחר - יש דברים שדי לראות בעיניי הרוח, את, ירחון-כתב עת, 04/2005.
  6. רונן, משה, האם צריך לשלוח תלמידים לאושוויץ?, ידיעות אחרונות, 26/01/2005
  7. רותם, תמר, החרדים מגלים את יד ושם, "הארץ", 22/02/2005.

יחסי ישראל-גרמניה:

  1. אורבן-פהר, סוזנה, גרמניה - אנטישמיות נוסח שנת 2000; האם צריך להסתלק מן הבית לפני השריפה?, משואה, ל"א, משרד הביטחון ומשואה, תשס"ג, עמ' 151-159.
  2. אלהיים, קלאוס, האם הגיע זמן למתוח קו? מנטליות של מתיחת קו ואנטישמיות בקרב סטודנטים גרמנים, משואה, ל"א, משרד הביטחון ומשואה, תשס"ג, עמ' 161-176.
  3. בנקיר, דוד, שיקומה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השניה והשאלה היהודית, ילקוט מורשת, ע"א, תשס"א, מורשת, ע"א, תשס"א, עמ' 11-21.
  4. בנץ, וולפגנג, החברה הגרמנית לאחר המלחמה והנציונל-סוציאליזם: הזיכרון, השיכחה והדחייה, בתוך: וולקוב, שולמית (עורכת), מחלוקה לאיחוד: גרמניה 1945-1990, המכון להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, עם עובד, תל אביב, 1994, עמ' 39-48.
  5. ברזל, נעימה, עמדות במפ"ם כלפי מזרח גרמניה על רקע השואה, דפים לחקר השואה, מאסף י"א, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגיטאות, חיפה, תשנ"ד, עמ' 151-174.
  6. ברזל, נעימה, המימד של "לא סליחה ולא כפרה" ביחס החברה והמדינה בישראל לגרמניה בשנים 1945-1947, בתוך: גטטמן, ישראל (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 525-541.
  7. גלעדי, דן, השפעת הפיצויים האישיים מגרמניה בתנועה הקיבוצית, המכון לחקרי עבודה וחברה, 1976.
  8. הרץ, ג'ון, ה, נטל העבר: על אודות התמודדותם של הגרמנים עם המורשת הנאצית, בתוך: וולקוב, שולמית (עורכת), מחלוקה לאיחוד: גרמניה 1945-1990, המכון להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, עם עובד, תל אביב, 1994, עמ' 49-61.
  9. וייס, יפעת, ומרגלית, גלעד, זיכרון ושכחה: גרמניה והשואה, אדום והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  10. וייצמן, עזר, דברי הנשיא בפני חברי שני בתי הפרלמנט בגרמניה, כ"ד בטבת תשנ"ו - 16/1/1996 מרכז ההסברה.
  11. חזן, יעקב, נגד עסקת הנשק עם גרמניה, מפלגת הפועלים המאוחדת, תל אביב, 1959.
  12. יאנג, ג'יימס אי', מצבות הזיכרון הנעלמות של גרמניה, בתוך: גוטמן, ישראל (עורך), תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 595-602.
  13. ילינק, ישעיהו, השילומים ושיקום "האשראי המוסרי" של גרמניה, "גשר", כתב עת לעניינים יהודיים, מס' 117, תשמ"ח, עמ' 103-116.
  14. ילינק, ישעיהו, קונרד אדנאור והשילומים - מוסר ו"ריאל-פוליטיק", בתוך: וולקוב, שולמית (עורכת), מחלוקה לאיחוד: גרמניה 1945-1990, המכון להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, עם-עובד, תל אביב, 1994, עמ' 76-93.
  15. מרוז, יוחנן, יחסים מיוחדים: יחסי ישראל-גרמניה, מתוך: "סקירה חודשית", 15/2/1986.
  16. סטיפן, י', רות, בעיות השילומים והחזרת הרכוש היהודי, בתוך: שטיינר, יצחק, ה', (עורך),השואה בהיבט המשפטי המשפט האנטי-יהודי ברייך השלישי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים, ירושלים, תשנ"ד.
  17. סימפוזיון גשר, יהודים וגרמנים חמישים שנה אחרי השואה, "גשר", 127-128, כתב עת לעניינים יהודיים, תשנ"ד, עמ' 7-30.
  18. עוז, עמוס, שלום, פשרה, אהבה, דברים בטקס קבלת פרס השלום של איגוד המו"לים הגרמנים, פרנקפורט, 4/10/1992, משרד החינוך והתרבות, מרכז ההסברה, ירושלים, 1993.
  19. קניוק, יורם, הברלינאי האחרון, ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2001.
  20. שטרן, פרנק, המשולש ההיסטורי: כובשים, גרמנים ויהודים בגרמניה לאחר המלחמה, בתוך: וולקוב, שולמית (עורכת), מחלוקה לאיחוד: גרמניה 1945-1990, המכון להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל אביב, עם עובד, תל אביב, 1994, עמ' 62-75.
  21. רהו, יוהאנס, נאום נשיא גרמניה יוהאנס ראו לכבוד ארוחת ערב בהזמנת הנשיא ויצמן ב - 15 בפברואר 2000, בירושלים.
  22. ישראל-גרמניה, בשביל הזיכרון, 2, יד ושם, ירושלים, 1995, עמ' 4-12.
  23. ניצוצות, שלושים שנות יחסים דיפלומטיים בין הרפובליקה הפדרלית גרמניה לבין מדינת ישראל 1965-1995, חוברת לתערוכה, המכון לקשרי חוץ, שטוטגרט.

קטעי עיתונות:

  1. גבעתי, משה, המשלחת הסודית של חיל השריון והחימוש לגרמניה, צוות, דו-ירחון-בטאון, 05/2005.
  2. דרסלר, רודולף, (שגריר גרמניה בישראל), גרמניה, התומכת החשובה ביותר של ישראל באיחוד האירופי, גלובס, ירחון - מוסף מיוחד, 05/2005.
  3. סגל, שרה, העברים החדשים, "הצופה", הצופה השבוע - שבועון, 24/06/2005.
  4. פרימור, אדר, לא רוצים נורמליות, "הארץ", 13/05/2005.
  5. קוהלר, הורסט, (נשיא הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מי היה חושב לפני 40 שנה שהיחסים בין ישראל וגרמניה יהיו טובים וחמים כפי שהם היום, גלובס, ירחון - מוסף מיוחד, 05/2005.
  6. שטויבר, אדמונד, (ראש ממשלת בווריה), בווריה יכולה לסייע לתהליך השלום באמצעים דיפלומטיים, כלכליים ופוליטיים, גלובס, ירחון - מוסף מיוחד, 05/2005.
  7. שי, אלי, המסר: לכו על השילומים, מקור ראשון - יומן שבועי, 18/03/2005.
  8. שרודר, גרהרד, (קנצלר גרמניה), השואה היא חלק מהקשרים המיוחדים בין גרמניה לישראל, גלובס, ירחון- מוסף מיוחד, 05/2005.
  9. השקעות של חברות גרמניות בישראל 250 מיליון אירו. 10,000 צעירים השתתפו בתכניות לחילופי נוער, גלובס, ירחון - מוסף מיוחד, 05/2005.

משפט קסטנר:

  1. ויץ, יחיעם, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, ירושלים, כתר, 1995.
  2. קתדרה, יחיעם, השינוי בדימויו של ישראל קסטנר, קתדרה, מס' 69, יד יצחק בן צבי, 1993, עמ' 134-151.
  3. יבלונקה, חנה, עולי אירופה ותודעת השואה, בתוך: צ' צמרת וח' יבלונקה, (עורכים), העשור הראשון: תש"ח-תשי"ח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1994.
  4. לאור, דן, חנה סנש וישראל קסטנר: דימוי ודימוי שכנגד, בשביל הזיכרון, 20, יד ושם, ירושלים, 1997, עמ' 10-17.
  5. לאור, דן, השינוי בדימויה של השואה: הערות על ההיבט הספרותי, קתדרה, מס' 69, יד יצחק בן צבי, 1993.
  6. עופר, דליה, משפט קסטנר ודימויה של השואה בתודעה הישראלית, קתדרה, מס' 69, יד יצחק בן צבי, 1993, עמ' 152-159.
  7. שגב, תום, המיליון השביעי, הישראלים והשואה, כתר, ירושלים, 1992, חלק ה' פוליטיקה: פרשת קסטנר, עמ' 239-293.
  8. שקד, מיכל, ההיסטוריה בבית-המשפט ובית-המשפט בהיסטוריה, פסקי הדין במשפט קסטנר והנרטיבים של הזיכרון, אלפיים, קובץ 20, תל אביב, תש"ס, עמ' 36-80.
  9. שטאובר, רוני, הוויכוח הפוליטי על משפט קסטנר על פי העיתונות המפלגתית, הציונות, מאסף י"ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 219-246.

משפט אייכמן:

  1. בילסקי, ליאורה, כעוף החול: ארנדט בירושלים, אלפיים, בשביל הזיכרון, 41, יד ושם, ירושלים, 2001, עמ' 16-23.
  2. בך, גבריאל, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן, בשביל הזיכרון, 41, יד ושם, ירושלים, 2001, עמ' 4-15.
  3. בלברג, אפרת, משטר, צייתנות ומוסר - לקחים חינוכיים, בשביל הזיכרון, 41, יד ושם, ירושלים, 2001, עמ' 36-43.
  4. גורני, יוסף, בין אושוויץ לירושלים, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת בן-גוריון, עם עובד, תל אביב, 1998, עמ' 35-69.
  5. ויץ, יחיעם, משפט אייכמן כנקודת מפנה, דפים לחקר תקופת השואה, מאסף י"א, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגיטאות, חיפה, תשנ"ד, עמ' 175-189.
  6. זרטל, עדית, וצקורמן, משה, חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס, אדום, קו אדום והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005.
  7. יבלונקה, חנה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, ידיעות אחרונות וספרי חמד, יד יצחק בן צבי, תל אביב, 2001.
  8. יבלונקה, חנה, משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה, בשביל הזיכרון, 41, יד ושם, ירושלים, 2001, עמ' 24-31.
  9. ראובני, שרי, "הפרשה ההונגרית" במשפט אייכמן: היבטים אחדים, בשביל הזיכרון, 41, יד ושם, ירושלים, 2001, עמ' 32-35.

קטעי עיתונות:

  1. האוזנר-רוה, תמר, זילות השואה בתוכנו, מעריב, 06/02/2005
  2. לוינסון, חיים וברמן, דניאל, משפט אייכמן, גרסת הבמאי, כל הזמן, שבועון-מקומון, 29/09/2004.
  3. פינטו, גואל, "הנדון: זיוף קטעי סרטים ממשפט אייכמן", "הארץ", 31/01/2005.


YouTube    Facebook
לדף הקודם