|
| יד ושם | שמות | שואה | חינוך | הנצחה | חסידים | ביקור ביד ושם | חיפוש | שפות |
|
ביקורת ספרים
מיכל אונגר: לודז'. אחרון הגיטאות בפולין, יד ושם מחקרה של ד"ר מיכל אונגר על גטו לודז' הוא המקיף והשלם ביותר מכל מבחר הפרסומים על גטו לודז', שראו אור, והעובדה שהוא רואה אור רק עתה מקנה לו יתרון רב: סוגיות רבות, הקשורות בתולדותיו של גטו לודז', חלקן רגישות ומעוררות מחלוקת, דורשות פרספקטיווה ומרחב זמן, כדי להשקיף על האירועים באורם הריאלי. בספרה אכן בוחנת אונגר סוגיות רגישות כאלה בראייה מעמיקה ומנסה לאזן את התמונה או להציגה בגווניה האותנטיים. בהתבססה על שפע מקורות, עדויות ומסמכים מסוגים שונים משרטטת אונגר את תמונת הגטו ביד אמן, והתוצאה ראויה לכל שבח – לא רק שלפנינו מחקר רציני, מתועד ומדעי, אלא שהוא גם כתוב בכישרון ספרותי, קולח ונעים לקריאה. בגטו לודז' חיו בשנות קיומו כ-205 אלף יהודים. היהודים נכלאו בו בחורף 1940 והוא החזיק מעמד עד לאוגוסט 1944 . הוא היה אפוא הגטו ששרד יותר מכל גטו אחר בפולין. הגרמנים הנהיגו מדיניות של הרעבה כנגד יושבי הגטו, ומכיוון שהיה סגור ומסוגר, כמעט ללא אפשרות יצירת קשר עם החוץ, נרשם בגטו לודז' שיעור התמותה מרעב ותוצאות הלוואי שלו הגבוה ביותר מבין כל הגטאות: יותר מ-43 אלף יהודים, כ-21 אחוזים מכל יושביו, מתו בו בייסורים כתוצאה ממדיניות הרעב של הגרמנים. במספרם של יושבי הגטו חלו תמורות משמעותיות בגלל גירושים המוניים למחנות עבודה (כ-15 אלף יהודים, שרובם נספו) ולמחנות ההשמדה (חלמנו, במהלך 1942 , וביולי 1944: כ-80 אלף ולאושוויץ – בירקנאו, באוגוסט 1944: כ-67 אלף איש). המציאות בגטו לודז', ששרד יותר משאר הגטאות, הייתה מורכבת ורבת-פנים, ומיכל אונגר עוסקת בכל הסוגיות הסבוכות האלה בהרחבה, מתוך בדיקה קפדנית של המקורות וללא משוא פנים. אחת מן הבעיות הרגישות, המעסיקות את ניצולי גטו לודז' ואת ההיסטוריונים עד היום היא שאלת אישיותו, התנהגותו והערכת מעשיו מבחינה מעשית ומוסרית של "זקן היהודים", מרדכי חיים רומקובסקי. בעיני הרוב המכריע של ניצולי גטו לודז', שרבים מהם עדיין חיים בינינו, יש לתלות לפחות חלק מגורלם המר של יהודי הגטו בהתנהגותו של רומקובסקי. בעיני ניצולי הגטו, רומקובסקי הוא סמל לשיתוף פעולה ולבגידה. אונגר, הבוחנת את התמונה הכוללת בהתנהגותו של רומקובסקי, מי שכונה "גואל השקר", מסכמת את ממצאיה כך: רומקובסקי מצטייר כאישיות טראגית ומלאת סתירות, אדם שהתנהגותו ואופיו מעוררים לעיתים קרובות חלחלה ודחייה עמוקה, אולם בה בעת אפשר להבחין בפעלו גם אומץ, מסירות ודבקות במטרות שהציב לעצמו. דמותו של רומקובסקי, על-פי בחינתה של המחברת, אינה שחורה כולה כפי שצוירה בידי ניצולי הגטו והחוקרים הראשונים, אך גם אינה צחה כשלג כפי שאחרים ניסו לציירה. "יש בה גוונים רבים ושונים של אפור". אונגר מסבירה, שרומקובסקי שיתף פעולה עם הגרמנים לרוב מחוסר ברירה, אבל גם מתוך בחירה ובהנחה שכך ישרת טוב יותר את האינטרס היהודי. הוא נהנה מהשררה ומהכוח שנטל לעצמו, עודד חנופה והתרפסות ונהג כדיקטטור כוחני. אולם – וזה הדבר המשמעותי – "לא המעמד והכוח הניעו אותו אלא האמונה שביכולתו להציל חלק מיהודי הגטו". מבחינה זו, קובעת אונגר, קשה להתייחס אליו כאל בוגד. הוא שירת בעיקר את האינטרסים היהודיים ופעל למענם כמיטב יכולתו. רבים רואים בנכונותו של רומקובסקי, בעת הגירושים למחנות המוות, להקריב חלק מהציבור היהודי כדי להציל את השאר, קו אדום שאסור היה לו לחצות, וזו בדיוק דילמה טראגית שרוב יושבי-ראש היודנראטים נאלצו להתמודד אתה: האם לקחת חלק בגירוש, כדי להקל ומתן את התוצאות – או להתנגד על-ידי סירוב לבצע את הוראות הגרמנים? לסיכום הדיון בשאלת מאזן פעולתו של רומקובסקי קובעת אונגר כי "בהתחשב באופיו של רומקובסקי ובסבך הבעיות והדילמות המוסריות שפעילותו מעוררת, נראה שהמחלוקת סביב דמותו ופעילותו בגטו תישאר עוד שנים רבות, וטוב שכך". אונגר מקצה מקום רב לתיאור יישומו של הקו הדומיננטי במדיניותו של רומקובסקי , לפיה היהודים חייבים להירתם בכל כוחם לעבודה עבור הגרמנים, כדי להגדיל בכך את סיכויי הגטו לשרוד. באמצעות שלטונו הריכוזי אכן עלה בידו להפוך את הגטו ליצרני ול"כדאי" עבור הגרמנים, ולדחות את גזרת הגירוש בשנתיים. ה"רסורטים" השונים, אותם מפעלים צפופים בהם עבדו יהודי גטו לודז' לאלפיהם בתנאי עבדות מחפירים, עד כלות כוחם, בתנאי הרעבה והתעמרות, זוכים כאן לתיאור מקיף ויסודי. מנגד מתארת המחברת את קווי אישיותו ומניעיו של הנס ביבוב, שעמד בראש מינהל הגטו הגרמני במשך כל תקופת קיומו של הגטו. ביבוב, שהפך את הגטו למפעל חיוני לתעשיית המלחמה הגרמנית, פעל כך אך ורק מתוך שאיפה להפיק רווחים אישיים גדולים על חשבון עבודת הפרך של היהודים, ומצבם של יהודי הגטו לא עניין אותו כלל. ביבוב הוא דוגמה לאדם שהלך והתקרנף עם השינוי בנסיבות: כאשר החל יישום "הפתרון הסופי" בגטו לודז' ובגטאות הסביבה השתתף ביבוב אישית בארגון הגירושים ובביצועם ואף רצח יהודים במו ידיו. חיי יהודים, כותבת מיכל אונגר, נחשבו בעיניו כקליפת השום, כאשר לא הביאו לו תועלת וחדלו להעשיר את קופתו. השינוי שעבר ביבוב במהלך חמש שנות המלחמה, מ"אדם רגיל" לרוצח, מתואר בספר בהרחבה. היבטים נוספים, המאפיינים את גטו לודז' ונסקרים בספר, הם החיים הפנימיים בגטו, על הפעילות הפוליטית, התרבותית והדתית בהם, החיים הציבוריים, הריבוד החברתי, מצב המשפחה, תנועות הנוער וההכשרות במארישין. כן נדונה השאלה המטרידה, מדוע לא פרץ מרד מזוין בגטו לודז'. על שאלה זו משיבה המחברת כך: האמונה הבסיסית שיש סיכוי להצלה בדרך של עבודה היא הסיבה העיקרית שמנעה את ההתקוממות המזוינת. העובדה שהגטו המשיך להחזיק מעמד בעוד שאר הגטאות מתחסלים, עוררה בלב יושביו תקווה, זאת לצד הידיעות על תבוסות הגרמנים בחזית. במצב שבו יש סיכוי ותקווה, התקוממות נחשבת התאבדות מדעת. סיבה נוספת להעדר ההתנגדות, מסבירה מיכל אונגר, הייתה היותו של הגטו סגור ומסוגר כמעט הרמטית, עובדה שמנעה קיומן של ידיעות ברורות ואמינות על הנעשה בחוץ. סגירות זו מנעה כל קשר עם הפולנים בעיר ועם ארגוני המחתרת. האוכלוסייה הפולנית הפגינה "מידה לא מבוטלת של אדישות וחוסר אכפתיות לגורלם של היהודים המבודדים". הצירוף של היעדר מידע ברור על המתרחש, הניתוק וחוסר הסיכוי להיעזר בגורמים שונים מחוץ לגטו ובראש ובראשונה התקווה, שבאמצעות העבודה יש סיכוי להצלה, שמו לאל כל אפשרות להתארגן להתנגדות מזוינת בגטו. לסיכום ייאמר, כי המחקר שלפנינו הוא כה מפורט, כה בהיר וכה מתועד, שגם מי שלא היה בגטו לודז' יכול להבין את המציאות בו ואפילו לראותה לנגד עיניו.מבחינה זו מהווה המחקר גם גלעד לקהילה גדולה זו, שאף כי החזיקה מעמד עד לשלהי תקופת השואה, בכל זאת לא עלה בידיה להתחמק מגזר-דין המוות שגזרו הגרמנים על העם היהודי ושקדו לבצעו עד לרגע האחרון ממש. מיכל אונגר: לודז'. אחרון הגטאות בפולין. הוצאת יד ושם, ירושלים תשס"ה – 2005. 600 עמודים בחזרה לגטו וארשה. התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, יד ושם ספר זה מאיר את אחד מן ההיבטים החשובים של גטו וארשה, שלא זכו עד כה לייצוג הולם בהיסטוריוגראפיה ובתודעה הציבורית: חלקו של "האיגוד הצבאי היהודי" במרד ובלחימה. מחבר הספר הוא פרופ' מריאן אפלבאום, רופא במקצועו, ניצול גטו וארשה וקרוב משפחתו של דוד מייצ'יסלב אפלבאום, מפקד באיגוד הצבאי היהודי שנהרג במרד. הוא נטל על עצמו את המשימה הלא-קלה לתקן את ההתעלמות רבת-השנים מחלקו של האיגוד במרד גטו וארשה ולהציג קבל עם ועדה את הישגיו והשלכותיהם. אפלבאום יוצא מנקודת המוצא, כי פעלו של האיגוד טושטש והועלם בהיסטוריוגראפיה של המרד מתוך כוונה שמניעיה פוליטיים, להקטין את חלקם של הגורמים הרוויזיוניסטיים במרד, וכוונתו בספר זה היא לשלב את האיגוד בפנתיאון הלאומי ולפחות להחזיר לו את העטרה שנגזלה ממנו בידי "אחיו" הגדול, "הארגון היהודי הלוחם". לרשותו של החוקר, המנסה לשחזר את פעילותו של האיגוד, יש חומר כתוב מועט יחסית כשם שמועט עד מאוד מספרם של הניצולים מאותו איגוד, היכולים להעיד עליו מבפנים. ממנהיגי האיגוד שרדו לאחר המלחמה רק שניים: הנריק איוונסקי וקלמן מנדלסון. מבחינה זו בעייתית ביותר היא הסתמכותו – אולי מחוסר ברירה – של המחבר על מקור מפוקפק למדי בדמות מחקריו של תדיאוש בדנארצ'יק, בן-התקופה,שגלש בכמה מחיבוריו המאוחרים לאמירות אנטישמיות בוטות ועיוות את תיאור האירועים ההיסטוריים. עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להפחית מחשיבותו של חיבור זה, המנסה לתקן מעוות היסטורי אשר השתרש לפי הבנתו שלא כדין. האיגוד הוקם בפברואר 1940 כארגון התנגדות מחתרתי יהודי אוטונומי וכחלק מתנועת ההתנגדות המחתרתית הפולנית. כל חבריו היו משוחררי צבא, רובם קצינים או משק"ים. הרכבו החברתי היה אליטיסטי ואנשיו, שהיו בני המעמד הבורגני, מחוגי האינטליגנציה, היו מעורים בחברה ובתרבות הפולנית. הארגון היה ביסודו א-פוליטי, מקצת חבריו היו ציונים רוויזיוניסטים ורובם לא היו מעורבים בארגונים הפוליטיים של טרום המלחמה. התפתחותו של הארגון וגידולו המספרי היו איטיים והדרגתיים. במחצית הראשונה של 1942 הגיע מספר חבריו ל- 300 איש. פרט לאפלבאום התבלטו בהנהגת האיגוד גם פאוול פרנקל, ליאון רודאל, מוישה וייסשטוק, חנוך פדרבוש, הנריק ליפשיץ-ליפינסקי ואחרים. בתחילת 1941 כבר היו לארגון מטה כללי ועשר כיתות, שכל אחת מנתה 25 חברים. הכיתות חולקו בהמשך לשלוש פלוגות, שבסיסיהן היו ברחוב נאלווקי, בכיכר מוראנובסקי, ברחוב גז'יבובסקה, ברחוב נובוליפקי וברחוב כרמליצקה. מתחילת קיומו שקד האיגוד להצטייד בנשק והקדיש להצטיידות זו ולאימון חבריו בנשק תשומת-לב רבה, וכן לאיסוף חומר מודיעיני. היעד העיקרי של מחלקת המודיעין והחקירות היה פעילות הגסטאפו בגטו. במסגרת זו דאג האיגוד להוציא להורג בוגדים יהודים, שהגסטאפו העסיק בגטו וארשה. המחלקה הטכנית של האיגוד השקיעה מאמצים בבניית ביצורים ומנהרות, כאלה שהובילו אל מחוץ לתחומי הגטו. מנהרות האיגוד היו בעלות חשיבות מרובה בתנועת אנשיו אל מחוץ לגטו ובריחה ממנו, והן שירתו לא רק את חברי האיגוד. הודות למנהרות אלה הצליח הארגון לשמור על מלאי הנשק שלו ועל אנשיו. המחבר מתאר בפרוטרוט את מאמצי האיגוד לחבור לבעלי ברית ואת המגעים שניהל עם גופים מחתרתיים שונים בכיוון זה. רוב המגעים האלה כשלו, לרבות ניסיונות האיגוד להתאחד עם הארגון היהודי הלוחם. בספר מובאת עדותו של אנטק, לפיה דרש האיגוד למנות למפקד הארגון היהודי הלוחם את אחד מחבריו,לאור העובדה כי לאיגוד היה סגל מקצועי וחימוש רב יחסית, וכן מובאת בה הטענה כי האיגוד הציג את נשקו לראווה בגלוי ופעל בצורה בלתי-חשאית כמתבקש. מצד האי"ל הושמעה תכופות הטענה, כי האיגוד מקורב לחוגים פולניים ימניים-לאומניים. חילוקי הדעות בין הארגונים, שאפלבאום מקדיש להם מקום ניכר, הביאו לידי כשלון ניסיונות האיחוד. בסופו של דבר, התכונן כל ארגון לקרב בנפרד, ולחם בלי תיאום זה עם זה. האיגוד התכונן לנהל קרב סדיר, מתוך עמדות מבוצרות ובעלות כוח אש ניכר, תוך שמירת קשר עם העולם החיצון לצורך קבלת תחמושת ותגבורת, ובמקרה הצורך לעזוב את הגטו ולהמשיך את המאבק ביערות. המנהרות שנכרו בידי חברי האיגוד שימשו להעברת אספקה, נשק ותחמושת וגם להוצאת אנשים לצד ה"ארי", אך למעשה גם האי"ל השתמש בה, בין השאר להכנסתו לגטו של יאן קארסקי, נציג ממשלת פולין שבגלות. לאחר הגירוש הגדול גדל מספר חברי האיגוד והגיע ל-400 איש. האיגוד המשיך להתחמש ולאמן את חבריו בנשק. הוצאת בוגדים יהודים להורג נמשכה אף היא. כל ההתפתחויות האלה מתוארות בספר בהרחבה. ניכר בו באפלבאום, שהוא כותב מתוך שכנוע עצמי רב, אך התוכן יוצא נפסד בשל עודף ההזדהות של המחבר עם האיגוד עד שכל התבוננות על האירועים באופן בלתי-סובייקטיווי כמעט ואינה אפשרית. שני אירועים מתוארים בספר בהרחבה רבה ושופכים אור חדש על אירועים אלה: ההתנגדות המזוינת של ינואר 1943 והמרד באפריל 1943. באירועי ינואר 1943 לא עלה בידי האיגוד להשתמש בנשקו הכבד והחצי כבד שעמד לרשותו. הוא הסתפק במבצעים של יחידים וחוליות של חמישיות המצוידות בכלי נשק קצרים. אפלבאום קובע, כי לא פחות מ-400 אנשי האיגוד השתתפו במעשי ההתנגדות שהתרחשו בין ה-18 ל-21 בינואר. בפעולות נפלו שישה מלוחמי האיגוד. כל אותה תקופה ממשיך האיגוד להתחמש ולחזק את יכולתו הקרבית. אפלבאום חישב ומצא כי לרשות הלוחמים עמדו כאלף רימוני יד, 300 אקדחים, עשרות כלי נשק אוטומטיים (מקלעים, תת-מקלעים). התקופה שבין ספטמבר 1942 לאפריל 1943 הוקדשה להכנות אינטנסיוויות לקראת הקרבות העתידיים. עמדות המגן והמנהרות בוצרו וחומשו. מספר הלוחמים באפריל הגיע ל-500. אפלבאום מתאר בהרחבה את יחסי האיגוד עם האי"ל ומגיע למסקנה כי למרות שהמתיחות בין הארגונים לא פחתה, הושג בכל זאת הסכם לחלוקת אזורי לחימה: השטחים הפתוחים, דוגמת כיכר מורנובסקי, נמסרו לרשות האיגוד כיוון שלהגנתם נדרשו כלי נשק כבדים. שני הארגונים אמצו להם תוכניות אסטרטגיות שונות בהתאם ליכולת ולאמצעים שעמדו לרשותם. האי"ל השתית את תוכניתו על יחידות קלות ניידות, מפוזרות מאוד, בעוד שהאיגוד ריכז אמצעים כדי ליצור כוח אש גדול די הצורך במקומות החיוניים וכדי שיוכל להגן על המנהרות ברחובות כרמליצקה, לשנו ומורנובסקי. המטה הכללי של האיגוד שכן לא רחוק ממטה האי"ל, ברחוב מילא 10 (מטה האי"ל שכן כידוע במילא 18). שני האזורים העיקריים בהם ריכז האיגוד את מיטב כוחותיו היו באיזור כיכר מורנובסקי ובמשבצת השטח המרובעת שבין הרחובות נובוליפקי, לשנו, סמוצ'ה וכרמליצקה. לחימת האיגוד בימי המרד מגיעה לשיאה בשלושת ימי הקרבות העזים בכיכר מורנובסקי, שבמהלכם מצליחים אנשי האיגוד לשמור על עמדותיהם או להשתלט עליהן מחדש ולהרמת המוראל – לתלות על העמדה המרכזית דגל כחול לבן ודגל לבן אדום. בדוח של מדכא המרד. הגנרל שטרופ, יש אישור לעובדה זו. לנוכח ההתנגדות ריכזו הגרמנים את כוח האש שלהם והנחילו לאנשי האיגוד אבידות בנפש. הקרבות באיזור מורנובסקי היו ממושכים, נועזים ונמשכו לפחות שלושה, אם לא ארבעה ימים. כמעט כל קציני האיגוד נפלו במהלך הלחימה. "הספר הזה – כותב המחבר – הוא ניסיון לא מושלם וארעי ככל שיהיה לומר את מה שטרם נאמר" על ההתארגנות ועל פעולות הלחימה של לוחמי האיגוד הצבאי היהודי בגטו וארשה, ואכן ניתן לצפות שמחקר זה אינו בבחינת סוף פסוק. מהדורה זו נפתחת במבוא היסטורי מקיף ומעשיר שכתב ההיסטוריון ד"ר לורנס ויינבאום. מבוא זה מוליך את הקורא בנחת אל פרקי הספר ומקל את הבנת האירועים. מריאן אפלבאום: בחזרה לגטו וארשה. התקוממות האיגוד הצבאי היהודי. הוצאת יד ושם, ירושלים תשסה – 2004, 304 עמודים. ויקטור קלמפרר: יומנים 1933 – 1945. מבחר. בחרה והוסיפה הקדמה אילנה המרמן, עם עובד יומניו עבי הכרס של ויקטור קלמפרר, מלומד יהודי גרמני מומר תושב דרזדן, נתפרסמו בגרמניה לראשונה בשנת 1995, שנים רבות לאחר מותו של מחברם, ונעשו בתוך זמן קצר לרבי-מכר. מוזר הוא, שיומנים אלה, שמיליוני עותקים מהם נרכשו בגרמניה בעשור האחרון ואף הומחזו ועובדו לתוכנית הלימודים ומוצגים על כל מדף בחנויות הספרים היוקרתיות ביותר – נותרו אלמוניים בישראל עשר שנים תמימות. הצלחתם של היומנים – שמלכתחילה לא נועדו כלל לפרסום פומבי – אינה מקרית: קלמפרר, איש רוח ואינטלקטואל יהודי-גרמני טיפוסי – מתעד בהם את התבהמותה של החברה הגרמנית ואת תהליך השתלטות הרודנות הנציונל-סוציאליסטית על כל שכבות החברה. דווקא בזכות ההתמקדות האובססיווית כמעט בחיי היום יום האפרוריים, על התרחשויותיהם הבנליות והסובייקטיוויות, במקום תיאורם של אירועים גדולים והיסטוריים, מצליח היומן של קלמפרר להמחיש לקורא את מר גורלם של יהודי גרמניה, שנשארו בה לאחר 1938, בעיקר בגלל חוסר יכולתם להגר או, כמו במקרה שלפנינו, בגלל היותם נשואים ללא-יהודים. האוכלוסייה היהודית הלכה בשנים אלה והצטמקה בגלל הגירושים התכופים למחנות הריכוז וההשמדה, ואילו אלה שנשארו, כמו בני הזוג אווה וויקטור קלמפרר, נדונו לחיים של השפלה ועינויי גוף ונפש, בצל הסתה ארסית כנגדם באמצעי התקשורת, בקולנוע וברדיו. היומן מיטיב לתאר מציאות זו באמצעות דוגמאות מוחשיות, פכים אנושיים קטנים כמו שיחות עם שכנים ומכרים, מפגשים אקראיים ברחוב ובעזרת שיחזור עולם התחושות האישיות והפרשנות למציאות האכזרית, הלא-אנושית, לגזרות הניתכות חדשות לבקרים וממררות בזדון את חייהם של היהודים, עד שרבים מעדיפים להתאבד. שיעור ההתאבדויות בגרמניה ואוסטריה היה הגבוה ביותר מכל הארצות שתחת שלטון נציונל-סוציאליסטי. הקורא מתוודע ביומן לשגרת חייהם של יהודי גרמניה בשנות הארבעים הראשונות, שנים שבהן הם נידונים ל"מוות שלפני המוות" – הרג שיטתי של כל זכויותיהם, כבודם האנושי, אפשרויות הפרנסה שלהם וחירויותיהם הבסיסיות. הכל נלקח, נשדד, נרמס ברגל אלימה ונשרף. מאפייני המשטר הנאצי, בדמות אלימות, רשעות חסרת רסן ("האכזריות המופלגת שלהם, הלעג המשפיל שלהם"), תאוות בצע וסאדיזם וולגרי – כל אלה מצויים בעשור שנותיה של יהדות גרמניה תחת עול השלטון הנציונל-סוציאליסטי. אנו מלווים את קלמפרר בניסיונו לצוף מעל פני המים בתוך הזרם הבלתי-פוסק של גזרות ואיסורים, המוטלים על היהודים השכם והערב: פעם זה איסור הביקור בתיאטרון, ופעם איסור הביקור בפארק בעירוני, ופעם אחרת: איסור החזקת מכונית, איסור לנסוע בחשמליות, איסור החזקת מכונת כתיבה, איסור החזקת חיות מחמד וגם – איסור על העישון, איסור להשתמש בספריות השאלה. ומעל לכל משתולל הרעב, המציק והמטריד, המטריף את הגוף ואת הנפש. במקום אחר ביומן הוא מתייחס לשיגרה שבהשלמה עם המצב: " אנחנו רגילים כל כך לשלילת זכויותינו ולציפייה האדישה לעוולות נוספות, שכבר כמעט איננו מתרגזים" (29 ביוני 1938). ועם זאת, במקום אחר הוא מציין: " איש אינו יודע בדיוק מה מותר. בכל מקום תחושת סכנה. כל חיה חופשייה ומוגנת בחוק יותר מאתנו". התחושה הכללית היא של מצור,והתקרבות אל פי התהום: " יש לי הרושם שאנחנו קרובים מאוד לשעת האפס. אבל - האם נחיה אנחנו עד שעת האפס?" (7 בנובמבר 1940). כחוט שני נלווית לכל הצעדים הללו תחושת ההשפלה, הנגרמת בכוונה תחילה, בזדון. אחד מהקטעים הממחישים תחושה זו נכתב בסוף יוני – תחילת יולי 1941. קלמפרר נעצר לשמונה ימים בעוון "עבירה" כביכול שעבר. בכניסה לבית-הסוהר נלקחים ממנו כתפיות מכנסיו, עניבתו ומשקפיו. " יכולתי פחות או יותר לראות את פני במים שבקערת הרחצה – אסיר אמיתי. חסרו לי רק מדי האסיר – אבל המכנסיים הקשורים במהודק על קפליהם העקומים והצווארון נטול העניבה! לא רציתי ששום מכר יראה אותי במצב המשפיל הזה. אני הפרופסור, חבר הסנאט, בעל המינוי הממשלתי, שיש ערך על שמי באנציקלופדיית ברוקהאוז. אי אפשר לפגוע מבחוץ בכבוד העצמי? הבלים! אני חש בכל זאת כמה הוא נפגע!". למשבר עמוק מאוד נקלעים יהודי גרמניה עם החלתה של חובת ענידת הטלאי הצהוב בספטמבר 1941. "משמעות הדבר בשבילנו מהפך ופורענות", כותב קלמפרר. אחרי שהטלאי מונהג הוא כותב כי הוא הרוס ומאבד את עשתונותיו. הוא חש כזו בושה, שמעתה הוא רוצה לצאת את ביתו אך ורק בחשכה. "אסתגר בבית ולא אצא ממנו עוד". היומן מתעד את אשר קרה בעת תפירת הטלאי למעילו: " אתמול, כשאווה תפרה את הטלאי היהודי, היה לי התקף משתולל של ייאוש". לנושא הטלאי הצהוב ולאי-הנוחות שבנשיאתו מקדיש קלמפרר עוד שורות רבות ביומנו. לא פלא, שבמציאות המייאשת והמדכאת הזו, בחרו רבים מאוד מיהודי גרמניה ואוסטריה לשים קץ לחייהם ולחסוך מעצמם את סבל שעוד צפוי להם בהמשך. עולמם התמוטט לנגד עיניהם, והם לא נזקקו לחזות בגדרות אושוויץ כדי להבין, מה טיבו של המשטר שבתוכו הם מצויים. היומן של ויקטור קלמפרר מאפשר לנו הסתכלות פנימה אל העולם המתמוטט הזה של יהודי גרמניה, עולם משולל תקווה , הטומן בחובו רק חורבן – חורבן רוחני וערכי עוד בטרם ניחת החורבן הפיסי. דוגמה לכך היא התרשומת ב-23 בפברואר 1938: "לפעמים אני חושב בליבי: מה יהיה שונה בשבילי ברייך הרביעי, יהיה טיבו מה שיהיה? דווקא אז תתחיל מן הסתם בדידותי הגדולה באמת. כי לעולם לא אוכל עוד לבטוח בשום אדם בגרמניה, לא אוכל עוד לעולם להרגיש גרמני בלי סייג. ...בדידות תהומית". את המתרחש ארצו מכנה קלמפרר באחד מרישומיו "חרפה שלא תתואר לגרמניה" (23 במאי 1942). ההכרח הכפוי המרושע של מכירת נכסים יהודיים במחיר מגוחך, שכינויו האלגנטי היה "אריזאציה", מוצא אף הוא את ביטויו ביומן, ומצביע על האופי החמדני והמושחת של שכבות אוכלוסייה נרחבות בגרמניה, שתאוות הבצע העבירה אותן על דעתן. ועם זאת – מבצבץ מתוך ההמון המוסת, הנבער, הפרימיטיווי גם מישהו אנושי, לפעמים, ומעלה מיידית את מפלס האופטימיות של היהודים המיואשים, שכל מחווה אנושית פשוטה נראית להם כמעשה אצילי: " לא מזמן אמרה גברת כץ: 'לכל יהודי יש מלאך ארי משלו"(21 ביולי 1941). יום אחד זה הזבן בחנות, העוצם עין ומוכר ליהודי מעבר למכסת התלושים ויום אחר זהו רוקח המוכן לשרת יהודי בהגיע תורו ולא להעדיף על חשבונו את הלקוח ה"ארי". הרגש האנושי לא גווע אפוא כליל בגרמניה, ומדי פעם ניתן לגלותו. ברם, הגילויים האנושיים הקטנים הללו מחזקים לעיתים את תחושת האשליה העצמית, שהינה כה אנושית וטבעית: " אין ספק שבעיני העם – כותב קלמפרר ב-4 באוקטובר 1941 – רדיפת היהודים נראית כחטא". קלמפרר, כמלומד ואיש רגיש ומעורה בתרבות הגרמנית, קולט שלא רק מערכת הערכים האנושית הבסיסית קרסה בגרמניה, אלא גם השפה הגרמנית הושחתה: "שפת הרייך השלישי – יהודים אינם רצויים - הכניסה ליהודים אסורה" (21 ביולי 1941 ). כשיסתיים הסיוט, עתיד קלמפרר לחבר את אחד מספריו הידועים, המוקדש לנושא הרס השפה הגרמנית והשחתתה בידי המשטר הנאצי. קלמפרר גם משקף ביומנו את פניה המתכערים של החברה הגרמנית, המסתגלת לשלטון העריצות הנציונל-סוציאליסטי. קנה המידה לבדיקת ה"האחדה" הוא ברכת ה"הייל היטלר", הממירה את ברכת השלום: "אנחנו סופרים כמה אנשים אומרים בחנויות 'הייל היטלר' וכמה אומרים 'שלום'. אומרים ש'שלום' נעשה שכיח יותר. במאפייה של ציישלר אמרו חמש נשים 'שלום' ושתיים 'הייל היטלר'. מרומם. אצל אלסנר אמרו כולם 'הייל היטלר'. שפוף... (2 בספטמבר 1941). היומן מכיל גם התבוננויות פילוסופיות על האדם וכוחותיו: " היום בארוחת הבוקר דיברנו על יכולתם המופלאה של בני האדם להחזיק מעמד ולהסתגל. זוועת הבלהות של קיומנו: פחד מכל צלצול בדלת, התעללויות, השפלה, סכנה לחיים, רעב (רעב אמיתי), עוד ועוד איסורים חדשים, שעבוד אכזרי יותר ויותר, התקרבות סכנת המוות מיום ליום, קורבנות חדשים מסביבנו כל יום, חוסר אונים מוחלט – ואף על פי כן עדיין יש שעות של הנאה, בקריאה בקול רם, בעבודה, באכילת האוכל העלוב עד בלי די, והחיים הדחוקים ממשיכים והתקווה אינה פוסקת" (29 במאי 1942). הדבר שמזין את התקווה יותר מכל הוא אהבתו הבלתי-מעורערת לאשתו אווה: " הרהור קטן של בוקר מתוך אהבה גדולה. בעצם מה שחשוב הוא שארבעים שנה אהבנו ועודנו אוהבים כל כך זה את זה, בעצם איני בטוח שכל זה עומד להיגמר" (18 במארס 1945). מי שקורא את התיאורים היומיומיים, האישיים כל כך, מתוודע לתהליך שעבר על רבים מיהודי גרמניה: תהליך התקרבותם לעצמם והבנתם, כי כל תהליכי הטמיעה וההתבוללות אין בהם כדי להושיעם. בין אם יכנו עצמם "גרמנים בני דת משה" או בכינויים אלגנטיים אחרים – הם היו ויישארו יהודים. שנות השלושים המאוחרות הן אכן תקופת מפנה לרבים יהודי גרמניה: הם מגלים את יהדותם מחדש, וערכי היהדות זוכים לתחייה, לרנסנס. השורות הבאות, שנרשמו ביומנו של קלמפרר ב-16 באפריל 1941, מבטאות תמורה זו היטב: "לפנים הייתי אומר: איני שופט את הדברים כיהודי,...עכשיו דווקא כן. אני שופט כיהודי כי כיהודי - הנושא היהודי בהיטלריזם נוגע לי במיוחד, וכי הוא מרכזי למבנה הכללי, לכל מהות הנציונל-סוציאליזם...", וב- 9 ביולי 1940 הוא מציין: " הידיעות שהחשבתי כוודאיות ושבניתי עליהן את מפעל חיי מבחינה עקרונית מתמוטטות כעת לחלוטין. זה שנים איני חושב על גרמניה מה שחשבתי לפנים". מחבר היומן מגיע עד סף הייאוש – אך לעולם אינו חוצה אותו. למרות העצב המלווה את קריאת הרישומים, מבצבצת לה פה ושם גם תקווה קטנטנה, שאינה דועכת. בהתייחסו לשנת 1941 המגיעה לסיומה מציין קלמפרר: " זו הייתה שנתנו המחרידה ביותר. מחרידה בגלל חוויות שחווינו בפועל אנחנו עצמנו, מחרידה יותר בגלל האיום התמידי, מחרידה יותר מכל מפני שראינו מה אחרים סובלים ( פינויים, רציחות). אבל בסוף באה התקווה ציטטתי בהרחבה מילות עידוד. אמרתי: זקפו ראש בחמש הדקות הקשות האחרונות". (31 בדצמבר 1941). היומן של ויקטור קלמפרר הוא מסמך חובה לכל מי שחפץ להבין את קורותיה של יהדות גרמניה בשנות השלטון הנאצי ולהכיר את דרך עמידתה וניסיונה לשמור על צלמה האנושי, ובו-בזמן זהו גם מסמך חובה לכל מי שמעוניין להתוודע לשיטות הרשע של הגרמנים, שהרגו את נפש היהודים בטרם החלו לכלות את גופם. ויקטור קלמפרר: יומנים 1933 – 1945 . מבחר. בחרה והוסיפה הקדמה אילנה המרמן. עם עובד, תל-אביב, 2004. 536 עמודים. עמוס אילון: רקוויאם גרמני. יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 – 1933, דביר בספרו זה, התשיעי במספר, מנסה עמוס אילון להתמודד עם אחת התעלומות הגדולות של הציוויליזאציה בעידן המודרני ושל אירופה בעת החדשה: מהו סודם של יהודי גרמניה, שהציב אותם בראש נושאי הדגל של התרבות והקדמה בארצם ומחוצה לה, כאוונגרד בכל תחומי החיים, זאת חרף היותם מיעוט מבוטל בתוך אוכלוסייתה רבת-המיליונים של גרמניה, מיעוט דחוי, נטע זר, שנוא ומנודה? איך קרה, שיהודי גרמניה הוציאו מתוכם מצבור כשרונות אדירים, גאונים של ממש, בכל שטחי התרבות והמדעים, שפיארו את שמה של מולדתם, שבמקום להיות אסירת-תודה ושבעת רצון, בחרה להקיא אותם מקרבה ולבסוף גם לרוצחם נפש? עם שאלה נכבדה ומטרידה זו מנסה אילון להתמודד, בכשרון כתיבה נדיר, ההופך את הספר לחווייה מרגשת וסוחפת בעוצמתה, והוא עושה זאת באמצעות התבוננות חכמה ומעמיקה על ההיסטוריה של יהודי גרמניה למן מחצית המאה ה-18 מכיוונים שונים: היסטוריים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים. אילון , נוסף לבקיאותו ברזי ההיסטוריה ובשביליה, בהם הוא מתהלך בבטחה, שוזר את רעיונותיו בתמליל רב-מבע ועשיר בתובנות, פרשנויות, ניתוחים והסקת מסקנות מלומדות. סיפורם של יהודי גרמניה הוא סיפור עצוב, כי נרקחו בו כל מרכיבי ההצלחה, ולמרות זאת הוא מסתיים בכישלון טראגי. זהו סיפורה של קבוצת אנשים מוכשרים, יצירתיים, נאמנים לעצמם ולמולדתם, פטריוטים, ישרי דרך, עתירי הישגים. לחברה בתוכה חיו תרמו יהודי גרמניה תרומה שעלתה עשרות מונים על חלקם היחסי בה. לכאורה – הישג אדיר. אך בפועל, כפי שמעיד הפרק האחרון של הסיפור, התברר שכל ההישגים היו רק תפאורה מדומה של הצלחה, שכן לאותה קבוצת אנשים מוצלחים וכשרוניים הייתה בעיה קטנה אחת: הם היו יהודים. ולכן כל מגוון כשרונותיהם, חלקם גאוניים, והעובדה שהחזיקו בידם שליש מפרסי נובל שגרמניה זכתה בהם - לא יכלו להפוך אותם למקובלים בחברה הגרמנית, לא יכלו לעשותם שווים, לא היה בהם די כדי להופכם בשר מבשרה של גרמניה. הם נחשבו בעיני החברה ל"חיצוניים", בלתי-שייכים, מנוכרים, ומשנות השלושים של המאה העשרים גם לאויבי האומה והאנושות בכלל. האשמה מגוחכת לאור העובדה, שחלקם באוכלוסייה הכללית לא עלה על 0.7 אחוז. כישלונם של יהודי גרמניה בולט במיוחד על רקע השתדלותם הבלתי-נלאית להתבולל, להיטמע, להשתלב, להיות גרמנים לכל דבר. חרף כל הטוב והיקר שהעניקו לארצם, חרף העובדה שהפכוה למעצמה אינטלקטואלית, אולטרה-מודרנית בכל תחום שהוא – הם נשארו מחוץ לחברה, ולא נעשו מעולם חלק אינטגרלי ממנה. החברה שבתוכה צמחו והתפתחו, שסיפקה להם כר גידול וצמיחה, היא גם זו שירקה אותם ופלטה אותם מתוכה אל האבדון. כל המאמצים, המסירות, ההקרבה – גם בחיי אדם, שהרי 12 אלף יהודים נפלו למען גרמניה במלחמת-העולם הראשונה ואלפים נותרו נכים לכל ימי חייהם – הכל היה לשווא. שמם של יהודים רבים קשור בהצלחותיה של גרמניה ובשגשוגה. אין תחום שלא ניגע בו ולא נמצא בו את חותמם של היהודים. נציין כמה דוגמאות: היהודים הם שהפכו את גרמניה למרכז אמנות בינלאומי. בתחום זה בולט שמו של האספן והנדבן ג'יימס סימון, שתרם כספחם רבים למוזיאונים שב,אי המוזיאונים, המפורסם בברלין. תחום הבנקאות המודרנית פותח בידי יהודים. ה"דויטשה בנק", ה"רייכסבנק", בנק דרזדן, נוסדו ונוהלו על-ידי יהודים. התעשיות החדשות נוסדו בידי יזמים יהודים, וכן חברות הספנות, מפעלי המטוסים וחנויות בכלבו המודרניות. אלפרד באלין נחשב לגדול היזמים הגרמנים. הוא פיתח את קו אניות המבורג אמריקה והיה לאחד מאילי הספנות הגדולים בעולם. אמיל ראתנאו כונה "ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית". הוא סיפק מאור ורכבות חשמליות לרוב הערים בגרמניה. מקס וארבורג נחשב לאחד מחשובי הבנקאים הגרמנים. יהודים רבים הצטיינו בתחומי העיתונאות (ה"ברלינר טגבלאט", ה"פרנקפורטר צייטונג" וה"פוסישה ציטונג" היו בבעלות יהודית), בעולם המול"ות, הם נודעו כמחזאים, שחקנים, במאים, מבקרי תיאטרון, סופרים, מסאים (קורט טוכולסקי היה הבולט בהם), משוררים, פסלים, ציירים, מנצחים, נגנים, זמרים, רופאים, מדענים. במכון "הקיסר וילהלם" בברלין – המרכז הגדול לחקר מתקדם – מילאו היהודים תפקיד משמעותי הן מבחינה אקדמית והן מבחינה פילנתרופית. יהודים עמדו בראש ארבע המחלקות העיקריות של המכון. פילנתרופים יהודים תרמו יותר משליש התרומות שנדרשו להקמת המכון ולאחזקתו. "אנו מנהלים את נכסיה הרוחניים שלאומה, המתכחשת לזכותנו וליכולתנו לעשות זאת", קבע ב-1912 העיתונאי היהודי מוריץ גולדשטיין. היהודים הביאו להתקדמות אדירה ברפואה, בכימיה, באלקטרוכימיה, בביולוגיה, במתמטיקה, בפיסיקה. מדענים יהודים מילאו תפקיד חשוב בפריחת המדע הגרמני. סטודנטים מכל העולם נהרו לסמינרים ולמוסדות המחקר שלהם. די אם נזכיר את שני חתני פרס נובל הבולטים ביותר, פאול ארליך ואלברט איינשטיין. איינשטיין שינה באופן רדיקלי את תמונת היקום שלנו וארליך, שגילה את הכימותרפיה וחידש בתחום האימונולוגיה, הביא להצלת חיים רבים בעולמנו. הפציפיסט הגרמני פרידריך פרסטר כינה את ארליך היהודי "הגרמני האידיאלי – כפי שאלוהים רצה שהגרמנים יהיו".שר התרבות כתב לאלברט איינשטיין כי "גרמניה הייתה ותהיה לנצח גאה למנות אותך אדון הפרופסור הנכבד, בין המאורות המדעיים הדגולים ביותר שלה". בין 1919 ל-1924 כיהנו שישה יהודים כשרים בכירים בממשלה המרכזית. בימי רפובליקת ויימאר היו ברייכסטג 24 צירים יהודים. הרבה ממה שנחשב היום בתור הזהב של תרבות ויימאר נוצר בידי יהודים, החל בתורת היחסות של איינשטיין, וכלה במוסיקה הא-טונאלית של שינברג, בפסיכואנליזה של פרויד ואדלר, בחקר המיניות של מגנוס הירשפלד. בפילוסופיה הניאו-קנטיאנית של ארנסט קסירר, בפילוסופיה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל, ב"אופרה בגרוש" של קורט וייל, בתיאטרון המודרני של מקס ריינהרדט. ברלין הייתה לכור המצרף לחידושים מהפכניים בקולנוע, בתיאטרון, בשירה, בציור, במדע, בחינוך, בתכנון ערים, במוסיקה, ארכיטקטורה, צילום, רדיו ועיתונות. בברלין של שנות ה-20 במאה העשרים הגיע העידן היהודי-גרמני לשיאו. אחת הדרכים, בהן בוחן עמוס אילון את סיפורה המעציב של יהדות גרמניה היא ההתמקדות בדמויות יהודיות דומיננטיות ובעלות משקל בזירה הגרמנית הלאומית והאירופית, יהודים שהגיעו למעמד בכיר בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה, אך נשארו למעשה זרים, עד שהפכו שעיר לעזאזל לכל חולייה של גרמניה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה וחלקם שילם על כך בחייו. דוגמאות מובהקות לאישים כאלה, המסמלים עבור אילון את הטרגדיה של יהודי גרמניה הם קורט אייזנר ו-ואלטר ראתנאו. אייזנר נבחר לראש ממשלתה של רפובליקת ויימאר החדשה בתום המלחמה. אייזנר, מהפכן אמיתי שהטיף נגד המלחמה, הצליח לגייס חמישים אלף פועלים במינכן לשבות במחאה נגד המלחמה. הוא הקים את ה,פרלמנט המהפכני", שהכריז על כינון הרפובליקה הויימארית. הוא היה הראשון שהצליח להדיח מלך גרמני: מלך בוואריה ברח בעקבות האירועים שהתרחשו ביוזמת אייזנר. הוא לא היסס מלהצביע על גרמניה כאשמה במלחמת-העולם הראשונה ונתן להאשמה זו ביטוי בנאומיו. הוא זה שאמר כי "מלחמת העולם הייתה מתוצרת גרמניה". כאשר גילו עוזריו מסמכים מרשיעים בארכיון המדינה הבווארי ששפכו אור על תפקידה של גרמניה בחרחור המלחמה, פירסם מסמכים אלה מייד. בהדרגה עוררו דעותיו בגנות גרמניה ביקורת נוקבת, אך הוא לא שעה לה והמשיך להצהיר שגרמניה מילאה תפקיד מרכזי ביצירת התנאים לפרוץ המלחמה. ב-21 בפברואר 1919, כאשר צעד אייזנר ברגל אל הפרלמנט הבווארי שזה עתה נבחר כדי להודיע על התפטרותו, הוא נורה מאחור ומת במקום. רוצחו, לאומן קיצוני צעיר, ישב בכלא בתנאים נוחים חמש שנים בלבד. סלחנות בלתי-נסבלת זו כלפי רוצחו דל יהודי בעל עמדה בכירה תחזור על עצמה שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר יירצח בברלין שר החוץ של גרמניה, ואלטר ראתנאו. לפני רצח ראתנאו שילם בחייו יהודי נוסף שעלה לגדולה בעידן הבתר מלחמתי – גוסטב לנדאואר, הפילוסוף ששימש כשר החינוך והתרבות בממשלה הסוציאל-דמוקראטית החדשה בבוואריה, שהוקמה לאחר רתח אייזנר והחזיקה מעמד ימים ספורים בלבד. לנדודואר נעצר בידי כוחות הממשלה המרכזית, שהגיעו מברלין כדי להתערב בנעשה והוכה למוות בחצר בית-הסוהר. גם כאן יצאו הרוצחים בזול. ואלטר ראתנאו, בכור בניו של התעשיין והיזם אמיל ראתנאו, איש אשכולות, מבריק ובעל קסם אישי, שימש תחילה כשר השיקום של גרמניה. בפברואר 1922 הסכים לקבל עליו את תפקיד שר החוץ. מי שהתנגדה לכך מלכתחילה הייתה אמו, שחששה לחיי בנה, אך הוא דחה את חששותיה באומרו: "אני חייב להסכים. הם לא מצאו מישהו אחר". כשר החוץ עמל ראתנאו לפייס בין גרמניה לאויביה לשעבר, ודגל בהקפדה על ציות מלא לתנאי הסכם השלום. מדיניותו זו הרתיחה את חוגי הימין הלאומני והביאה להסתה ארסית ושלוחת רסן נגדו. מיליציה טרוריסטית ימנית הכריזה עלי ו כעל "אויב הציבור מספר 1". המשטרה הפצירה בו להסכים לשומרי ראש אך ראתנאו סירב בתוקף וראה בהצעה עלבון. חברים יהודים, כמו קורט בלומנפלד, שידלוהו להתפטר אך לשווא. הוא אמר בין היתר: "אני האדם המתאים ביותר לתפקיד. אני ממלא את חובתי לעם הגרמני בהציעי את שירותי. מחובתנו לשבור את המחיצות שבנו האנטישמים כדי לבודד אותנו". מאז סוף המלחמה נכנסה גרמניה לעידן של רציחות פוליטיות, ומספרן הגיע לכ-376 במספר. לגבי שר החוץ היהודי, שכה רצה לתרום מחוכמתו ומידותיו התרומיות למולדתו, נפל הפור. ימיו היו ספורים עתה. בשנים 1919 – , שנות המשבר הכלכלי הגדול, 1923 הייתה האנטישמיות בגרמניה קיצונית, אלימה ורצחנית. הגנראל אריך לודנדורף האשים אותו בגלוי כי חיבל המאמץ המלחמתי של גרמניה, ברייכסטג התקיפו אותו בגסות צירי הפרלמנט הלאומנים ומחוץ לבניין צרח האספסוף " הרגו את ראתנאו הארור , החזיר היהודי החמדן". בבוקרו של יום 24 ביוני 1922, בסביבות השעה אחת-עשרה, נורה היהודי ואלתר ראתנאו בשעה שישב במכוניתו הפתוחה בדרכו למשרד החוץ. ההתנקשות, קובע אילון, סימלה את משבר ההתבוללות של יהודי גרמניה. מכאן ועד ל1933 המרחק לא היה רב. אילון אינו מקבל את ההנחה, שגורלם של יהודי גרמניה נחרץ מלכתחילה. "אני מצאתי רק עליות ונפילות ורצף צירופי מקרים לא צפויים מראש, שאף אחד מהם אינו נראה כבלתי- נמנע". ההיסטוריה של יהודי גרמניה המתבוללים לא הייתה רק טרגדיה: במשך שנים רבות היה זה סיפור הצלחה מרשים. צריך לראות את יהודי גרמניה בהקשר של תקופתם ולכל הפחות להעריך את כנותם ואת הדרך שבה ראו את עצמם ואת האחרים. במשך תקופות ארוכות הייתה להם סיבה טובה להאמין בהשתלבותם המלאה בחברה הגרמנית. ההתבוללות לא הייתה בהכרח קשורה בשנאה עצמית או בבוז לשורשים העצמיים. יהודי גרמניה, סבור אילון, לא שעטו לעבר קץ שנגזר מראש. ברוח זו ממשיך וקובע אילון: "יהודי גרמניה לא חדלו מעולם ממאמציהם למזג את זהותם היהודית והגרמנית. שאיפתם הגדולה ביותר הייתה להיות גרמנים לכל דבר. רבים הצליחו בכך. אם במבט לאחור נראית הצלחה זו כאשליה, לא פעם הייתה יצירתית ביותר ואפופת הדר משלה. בין שהתקבלו אן נדחו, היהודים הגרמנים המשיכו להתעסק בזהותם, המציאו, דיכאו, חזרו וגילו אותה מחדש". אילון מוסיף כי "ביתם האמיתי לא היה 'גרמניה' אלא התרבות והלשון הגרמנית. דתם האמיתית הייתה האידיאל הבורגני של תרבות גבוהה, כפי שנוסח על-ידי גתה. עיקר המאמץ הפוליטי והאינטלקטואלי שלהם וכן רוחב לבם הפזיז כוונו לניסיון נואש וכושל למתן את הפטריוטיזם הגרמני.: להשתית את האזרחות על חוק ולא על דם, להפריד בין הדת למדינה ולכונן את מה שאנו מכנים היום חברה פתוחה ורב-תרבותית." לסיום מן הראוי להביא את סיפורה של המצוינות היהודית-הגרמנית בהשתקפותה בפרסום עב הכרס שיהודי גרמניה עמדו לפרסם ב-1933 עם עליית הנציונל-סוציאליסטים לשלטון. בספר זה רוכזו כל הישגיהם של יהודי גרמניה בכל התחומים, זאת כדי להדוף, ברוח האפולוגטיקה האופיינית ל"אגודה המרכזית של היהודים בני דת משה", את ההסתה האנטי-יהודית הארסית מצד השלטון החדש. 1060 עמודים הכילו את סיפור הישגיה המזהירים של יהדות גרמניה ואת תרומתה למולדת האהובה. תגובת המשטר החדש לא איחרה לבוא: מהדורת הספר כולה הוחרמה והושמדה בפקודת הגסטאפו. ברם, המשטר שאהב לשרוף ספרים וגם העלה על המוקד יהודים חיים - לא הצליח לכלות מהעולם את הישגי יהודי גרמניה. הישגים אלה לא ניתנים למחיקה והם מבליטים גם היום את חיוורונם של חיי התרבות והמדע הגרמניים – בעידן שבו אין עוד יהודים. זהו ספר ראוי לכל שבח. תענוג לקוראו, ללמוד ממנו ולשחזר עידנים שהיו ואבדו. עמוס אילון: רקוויאם גרמני. יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 – 1933. מאנגלית דני אורבך. הוצאת דביר, תל-אביב תשס"ה – 2004, 460 עמודים. אלפרד דבלין: ברלין, אלכסנדרפלאץ. סיפורו של פראנץ ביברקופף, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה גרמניה שבין שתי מלחמות העולם שימשה קרקע פורייה לצמיחתו של הנציונל-סוציאליזם ולערעור הדמוקרטיה, הרופפת ממילא. המשטר הויימארי עמד בפני קריסה, וספרו המדהים של אלפרד דבלין, המונח לפנינו במהדורה חדשה , עם תרגומה המופתי של ניצה בן-ארי, מעניק לקורא את טעם הימים הדרמטיים ההם, של שנות רפובליקת ויימאר, על האווירה והאטמוספירה המיוחדות שלהן. שנות העשרים והשלושים בגרמניה הם כר צמיחתם לא רק של רעיונות מדיניים חדשים, אלא בראש ובראשונה בית-הגידול של ענפים וזרמים חדשניים, אוונגארדיים בתחומי המוסיקה, הספרות, האמנויות, הטכנולוגיה והמדעים. כל ההתפתחויות המסעירות הללו שזורות בסיפורו של פראנץ ביברקופף, אסיר משוחרר מבית-הסוהר טגל בברלין, שם ישב על עבירות שונות. העלילה מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. גיבור הסיפור, שהיה טרם מאסרו פועל בטון ומוביל רהיטים בברלין נשבע לחזור למוטב ולהתרחק מעולם הפשע, אך יצרו גובר עלי, וכוחות חזקים ממנו משתלטים עליו וגוררים אותו חזרה אל עולם הפשע, ממנו רצה להתרחק כדי להיות שוב אזרח שומר חוק. מכות שונות ניחתות עליו ומאיימות להפילו לבלי קום. למרות הכל הוא מצליח לקום על רגליו אבל נעשה לאיש אחר, שונה מהקודם. דבלין משתמש בטכניקה מקורית של כתיבה מונטאז'ית, המערבלת בתוכה בסגנון אקספרסיוניסטי רב-מבע מרכיבים שונים המעניקים לקורא את התחושה שהוא נמצא במקום ההתרחשות: קטעי עיתונות ופרסומות, מודעות, קטעים ממכתבים, חדשות מקומיות, לוח הזמנים של הרכבות, להיטי אופרה ושירים פטריוטיים, וכל אלה על רקע סיפור קורותיו של פראנץ ביברקופף והידרדרותו לפשע. הפסיפס המילולי של דבלין מצטרף לתמונה תוססת ודינמית של כרך גדול. הקורא מתלווה למספר בסיורו בעיר: בבתי התושבים, בחשמליות, במסעדות, בכיכרות. הוא נמצא בכל מקום ושומע מה אומרים האנשים ומה עובר במחשבותיהם. דבלין משמש כמצלמת קולנוע, הנעה במהירות בידי הצלם ומתעכבת במקומות מסוימים שהבמאי החליט להראות לנו. התיאור אסוציאטיווי, חושני, משלב קולות אותנטיים ומשתמש בחומרים אותנטיים בני הזמן. דבלין משתמש בסגנונות מגוונים, נע בין הגרוטסקי לאירוני, עובר בקלילות בין התנ"ך לברית החדשה, משמיע מוסיקה קלאסית ואחריה פזמוני קברטים קלילים. נוכחות המספר דומיננטית ועתירת נוכחות. ועם כל השפע והגודש, אין ברומן שפנינו כל בלבול או ערפול – בסופו של דבר משתלבים כל הפריטים זה בזה והחוליות לתוך השרשרת הסיפורית. דבלין יודע בדיוק מה רצונו לבטא, והוא עושה זאת בסגנונו הייחודי והמקורי, בסגנונו הלשוני המחוספס, החד המורכב משפתם היבשה של דוחות רשמיים, משפת של רופאים ועורכי דין (דבלין עצמו היה רופא בהשכלתן), מתחזיות וסטטיסטיקות, עגת הדיבור הברלינאית של חוגים שונים מכל שכבות האוכלוסייה (לשון הרחוב לצד לשונם של המשוררים, שפת אנשי העולם התחתון לעומת נאומי עסקנים קומוניסטיים, עגת הדיבור של יהודי ברלין וציטוטים מן הקלאסיקה הגרמנית והעולמית. אך דבלין לא מסתפק במגוון דיאלקטים ועגות אלה, אלא שוזר בתוכם גם דיאלוגים פנימיים ועירוב הבעה מקורי משלו, שהוא תרכובת של לשון המספר עם לשונו של הדובר בסצינה המתוארת. דבלין אף משנה את זווית ה"מצלמה" שלו, כאשר עינו צדה סיטואציה מעניינית אותה הוא רוצה להנציח ולהעביר אלינו. או אז הוא מסיט את מבטו הצידה, לחפץ בו הבחין או למחשבה אסוציאטיווית שחלפה בראשו. "ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא ספרו הידוע ביותר של אלפרד דבלין, רומן שהופיע בשנת 1929.הספר הפך עם הופעתו לרב-מכר. וזכה להצלחה גדולה אצל המבקרים. הסופר הגרמני הנודע תומאס מאן אמר על דבלין לאחר הופעת הספר כי דבלין "הולך ותופס את המקום הראשון במעלה בחיי הרוח של גרמניה". רבים וטובים בין גדולי הספרות של גרמניה הללו את דבלין וציינו את גדולתו כסופר מן השורה הראשונה, ביניהם ברטולד ברכט, ארתור קסטלר, פרנץ קאפקא, גינתר גראס. דבלין, רופא יהודי גרמני, התעלם מיהדותו עד לגיל מבוגר יחסית ובכך לא היה שונה מקבוצה גדולה של אינטלקטואלים ואמנים יהודים בגרמניה, שרצו בכל דרך להתבולל בתרבות הגרמנית, וחשו עצמם יותר גרמנים מגרמנים. כשהיה עד למהומות אני יהודיות בברלין בשנת 1922 , נחשף דבלין לראשונה ליהדותו והחל לגלות ביהדות עניין הולך וגובר. כתוצאה מאירועים אלה החליט לגלות את העולם היהודי והחל במסע ממושך ברחבי פולין. מפגשו עם יהודי מזרח-אירופה היה בבחינת תגלית מרעישה: הלבוש היהודי המסורתי יחד עם המנהגים הדתיים וצורות הפולחן של קיבוצי היהודים – דפוסי מסורת שלא הכיר בגרמניה המתבוללת – עוררו בו שאט נפש ומחשבה, כי יש למצוא פתרון לבעיית היהודים. המסקנה שלו הובילה לכיוון הטריטוריאליסטי, זאת כיוון שגם הרעיון הציוני לא שבה את לבו. הוא קלט כבר אז, שליהודים נשקפת סכנה פיסית, וכי יש לפעול למניעתה. גם הדימוי העצמי של היהודים הטריד אותו. בשנת 1933 הפך דבלין עצמו לקורבן ישיר של שנאת היהודים. הוא היה במעקב המשטרה החשאית ונרמז לו כי ייטיב לעשות אם יימלט מגרמניה. כך עשה, ובזה החל במסע נדודים מארץ לארץ. אל המנוחה והנחלה לא הגיע מעולם. הוא מת בשנת 1957 בגרמניה, אליה חזר שנה אחת קודם לכן. בשנת 1954 השמיע תחזית פסימית על גרמניה בעקבות רשמים וחוויות שונות שחווה: הוא הצהיר, כי יעברו שנים רבות עד אשר ייעלם חותמם של הנאצים, וכי החברה הגרמנית של שנות החמישים עודנה רוויה בנאצים וברעיונותיהם. יש לציין לשבח את תרגומה המעולה של ניצה בן-ארי, שבפניה עמד אתגר קשה במיוחד בגלל ריבוי הסגנונות, ההגיות והעגות שדבלין משתמש בהם. אלפרד דבלין: ברלין, אלכסנדרפלאץ. סיפורו של פראנץ ביברקופף. מגרמנית ניצה בן-ארי. הספריה החדשה. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה. תל-אביב תשס"ה – 2004, 398 עמודים. |
|
כל הזכויות שמורות © 2007 יד ושם - רשות הזיכרון לשואה והגבורה
|
גירסה להדפסה
