ביקורת ספרים

המדור מוקדש הפעם לנושא מרכזי בתיעוד תולדות השואה:  מקומם של העדות האישית והעדים הניצולים כמרכיב חשוב בתיעוד ההיסטוריה של השואה. אין חולק על כך שללא העדויות – לא היינו מכירים את תולדות השואה ואת מורכבותה, רבגוניותה ודקויותיה באותה מידה כפי שאנו מכירים אותן היום. קבצים שונים, אשר ראו אור לאחרונה,  מציגים את העדויות על מעלותיהן ומגרעותיהן האובייקטיוויות והסובייקטיוויות ומתמקדים בקבוצות עדים בעלות אופי מוגדר או מאזור גיאוגרפי מסוים. בחרנו בכמה מן הפירסומים הבולטים בתחום זה.

1. אברהם לנצמן: שרידי זקסנהאוזן מספרים.

2. אילנה רוזן: אחות לצרה.

3. פרטיזאנים מספרים. אנתולוגיה.

4. דומיניק לה קפרה: לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה.

5. הוד הזיכרון. עדויותיהם של ניצולי השואה תושבי הוד השרון.

1. אברהם לנצמן: שרידי זקסנהאוזן מספרים. 60 שנה לגמר מלחמת העולם השנייה.

מחנה הריכוז זקסנהאוזן הוקם במרחק של כ-35 קילומטר צפונית-מזרחית מברלין. עד לשנת 1938 היו בו אסירים יהודים מעטים יחסית. אחרי "ליל הבדולח" שולחו אליו אלפי יהודים. 450 מהם נרצחו, והאחרים עונו קשות. סיפור תולדות היהודים במחנה מקוטע ואינו רציף: בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, הובאו למחנה כ-900 יהודים מפולין. לא ידוע מה עלה בגורלם. מספטמבר 1940 נותרו רישומים המעידים על שילוח יהודים מזקסנהאוזן לדכאו. בשנת 1941 נכלאו במחנה 426 שבויי מלחמה סובייטים יהודים. כולם נרצחו. במאי 1942 נרצחו בזקסנהאוזן 250 יהודים ובאוקטובר, באותה שנה, נשלחו לאושוויץ מהמחנה 454 יהודים. בנובמבר 1942 הגיעה למחנה קבוצה של 46 יהודים שהועסקו במפעל הממלכתי הגרמני-נאצי  לזיוף שטרות כסף של מדינות אירופה. באוגוסט 1943 הובאו למחנה אחד עשר נערים יהודים כדי לערוך בגופם "ניסויים רפואיים". באותה שנה הגיעה קבוצה של 91 יהודים, שחלקם היו שענים מקצועיים, ועסקו במיון ותיקון שעונים. ביולי 1944 נשלחו כל החולים לאושוויץ. באוקטובר 1944 הובאו למחנה ששת אלפים יהודים מהונגריה, 500 אחרוני היהודים מגטו לודז', ועוד 700 יהודים הונגרים שהסתתרו ביוגוסלביה. בפברואר 1945 נרצחו במחנה  1200 אסירים יהודים שהובאו ממחנה החוץ ליברוזה. ב"צעדות המוות" נרצחו עוד אסירים יהודים רבים. כל השלבים הללו מתועדים בכרך עב כרס זה, באמצעות סיפוריהם האישיים של הניצולים המעטים ששרדו את גיהנום זקסנהאוזן, מחנה שבו הרבו אנשי ה-ס"ס לענות את קורבנותיהם, בייחוד את היהודים שבהם.  העורך, אברהם לנצמן כותב:
" אלה הם סיפורי אמת אותנטיים, של אלה שנותרו בחיים. מי שמסוגל להקשיב להם, לא ישכח אותם לעולם. ...כמעט כולם מספרים את אותו הסיפור עצמו, אך כל אחד מהם עושה זאת מזווית אחרת, לפי תפיסת עולמו והחשיבות שהוא מייחס לאירועים השונים. ... הדבר שהניצולים מבקשים הוא, שרשימת האשמים בפשעים נגד האנושות תישאר לדיראון עולם,  שלא תטושטש, שלא ייגרע ממנה דבר."

אברהם לנצמן: שרידי זקסנהאוזן מספרים. 60 שנה לגמר מלחמת העולם השנייה. בהוצאת עמותת ניצולים יהודים ממחנה הריכוז זקסנהאוזן בישראל, תל-אביב, תשס"ה- 2005, 693 עמודים.

2. אילנה רוזן: אחות לצרה. מסע אל סיפור חייהן של ניצולות שואה מהונגריה.

תחום מחקרי, המתפתח במהירות בשנים האחרונות וזוכה לעניין בקרב ציבור החוקרים והסטודנטים הוא תחום המיגדר בשואה. הספר שלפנינו קרוב לתחום זה, אך גם שונה ממנו שכן הוא ניגש לנושא החוויה הנשית בכלים ספרותיים ופולקלוריסטיים, ולא באיזמל הניתוח ההיסטורי. ד"ר אילנה רוזן היא מרצה במחלקה לספרות  עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועוסקת בספרות עממית עכשווית, בזיכרון השואה ובמסורת בעל-פה של יהודי מרכז אירופה ומזרחה. חיבורה זה הוא בבחינת ניסיון חלוצי, ייחודי להתבונן על אירועי השואה דרך הפריזמה הנשית, לתאר את ייחודיות החוויה הנשית בשואה, וזאת דרך עדויותיהן של נשים יהודיות בנות מרחב התרבות ההונגרי. נשים אלה עברו חוויות טראומטיות שונות כמו בריחה, הסתתרות, כליאה בגטו ושילוח למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. רוזן בוחנת את החוויות הללו כפי שהנשים מתארות בחלוף 50 שנה, אך לא מהבחינה ההיסטורית הצרופה, כמקובל, אלא דווקא מזוויות אחרות ומעניינות: ראשית, היא אינה בוחנת את הסיפורים אך ורק דרך סיפור השואה, אלא נותנת לבנות שיחה להפליג על כנפי הזיכרונות מן השנים שקדמו לשואה, וגם על שנות השיקום ובניית חייהן מחדש לאחר השואה. את סיפורי החיים של הניצולות היא בודקת באמצעות מחקר הספרות העממית והכתובה, בעיקר הסיפורת האישית, הקרובה אל תחום האגדה. "חלקו הראשון של הספר מציג  ניתוח ספרותי-עממי ברוח גישות פסיכואנליטיות בחקר התרבות ואילו חלקו השני מציג קריאה פנומולוגית, מחקרית וחווייתית כאחת, עד כמה שניתן לחוות את השואה מבלי להיות שם...".
הספר נפתח במסה מקורית על נשים בשואה, ובו מציגה המחברת את הפרמטרים של מחקריה, שהם ייחודיים ביותר. בהמשך היא עוסקת בסוגיות כמו: החוויה הנשית בהקשר של ספרות הזיכרון על השואה, מגישה את הרקע ההיסטורי והתרבותי של יהודי הונגריה, ואחר כך ניגשת לעדויות הנשים ומנתחת את שיח האמהות והבנות בסיפורי החיים שבמרכזם השואה.  היא מביאה את עקרונות הניתוח הטקסטואלי הפסיכואנליטי של סיפורי החיים  תוך כדי התמקדות בהיבטים של "האשה, האם, הסבתא וקול הילדה המדבר מתוכן", או "הדודה, המידענית, וקול הילדה המתנגד להן". וגם "דו שיח בין סיפורי החיים של אם ובתה" ו- "הבת המספרת וחיה את סיפור החיים של אמה".זהו מסע אל סיפורי חייהן של ניצולות שואה מהונגריה אך גם סאגה נשית, משפחתית ואינטימית של נשים יהודיות.
ספר מעורר מחשבה ומרתק בכל המובנים.

אילנה רוזן: אחות לצרה. מסע אל סיפור חייהן של ניצולות שואה מהונגריה. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע תשס"ג, 2003. 274 עמודים.

3. פרטיזאנים מספרים. אנתולוגיה.

בספר נכללות עדויות של לוחמים יהודים ופרטיזנים, שזירת פעולתם העיקרית היתה בחבל ווהלין, ביערות נארוץ', בחטיבת "וורושילוב", באוטריקד "גבארדיה", בגטו לאחווה, בגטו גלובוקי ובאזורים אחרים. חלק מהעדויות מובא כאן לראשונה ושאר העדויות לקוחות מפרסומים שהופיעו בעבר. חלק מהלוחמים הפכו להיסטוריה מהלכת ולשם דבר בתולדות הגבורה היהודית בימי השואה. שמות כמו אלכסנדר בוגן – הפרטיזן והאמן, יעקב גרינשטיין, ניסן רזניק, משה שוטן, חיים בסוק, קופל קולפניצקי ואחרים הם כבר חלק מן הפנתיאון של המרי היהודי בשואה.
חשיבותו של הקובץ בזה שהוא מאפשר לקורא מבט כולל על דילמות הלחימה היהודית בימי השואה, ביערות ובגטאות, על הקשיים המרובים ובעיקר על ההישגים המופלאים, שלצערנו ברובם אינם נחלת הכלל אפילו היום.
לספר נלוויית הקדמה היסטורית של ד"ר יצחק ארד, שהיה בעצמו פרטיזן צעיר ביערות קאזיאן ונארוץ' שבבילורוסיה ובמזרח-ליטא. כל אחד מן הצעירים היהודים היה חדור רוח קרב ושאיפה עזה יוקדת בעצמותיו: לנקום בגרמנים על רצח בני משפחותיהם. דוגמא לכך ניתן לראות בעדותו של אלימלך מישה מלמד:
"אני טרם יצאתי מתחומי המחנה למשימות קרביות. פשוט לא צירפו אותי אליהן. אני צעיר מדי – היו אומרים לי. עוד תספיק לסכן את ראשך – היו מנחמים אותי. פניתי אל ראיה, אשתו של המ"מ, והתחננתי בפניה שעושים לי עוול: באתי בשביל ללחום ולנקום, ולא רק בשביל לעמוד בשמירה ולשרוץ במחנה." כעבור ימים אחדים הועילה התלונה, והנער צורף לפעולה קרבית: "קפצתי וקרדתי משמחה. סוף כל סוף אני הופך לפרטיזאן לוחם".

פרטיזאנים מספרים. אנתולוגיה. עורכים: אלכסנדר בוגן, אברהם ביבר, קופל קולפניצקי. משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב תשס"ו – 2006 , 334 עמודים.

4. דומיניק לה קפרה: לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה.

דומיניק לה קפרה נחשב לאחד מבכירי ההיסטוריונים של ענף ההיסטוריה האינטלקטואלית בארצות הברית.  ספריו הקודמים בתחום זה’ “לייצג את השואה” ו- “זיכרון לאחר אושוויץ” הקנו לו שם עולמי.  בספר חשוב וחכם זה דן המחבר במורכבות הכתיבה והייצוג של אירועים טראומטיים קיצוניים כמו השואה. במישור נוסף דן המחבר בשאלה, כיצד על החברה להתמודד עם טראומות העבר שלה כדי להתגבר ולו באופן חלקי  על אסונות העבר במטרה לכונן חברה צודקת יותר בהווה ובעתיד וכן בשאלת תפקיד האינטלקטואלים וחוקרי העבר בתהליך זה. הספר דורש מן הקורא ריכוז גבוה והתעמקות, אך מי שנכון למאמץ ולהשקעה בקריאה, יפיק מן הפרקים השונים שבספר הנאה אינטלקטואלית מרובה וירחיב את אופקיו בכל הקשור לעדים ועדויות מתחום השואה ופרקים אחרים בהיסטוריה. הפרק הראשון, הנושא את שם הספר ("לכתוב היסטוריה, לכתוב  טראומה"), בודק סוגיות שונות כמו הקשר הפנימי הרצוי בין ההיסטוריון לבין האינטלקטואל הביקורתי,  תפקידו של "הקול האמצעי" ב"כתיבת" הטראומה ההיסטוריה כדיסציפלינה תובענית  על גבולותיה וסגירותה, ועוד.
בפרק השני , "טראומה, היעדר, אובדן", מנסח המחבר את הגדרתו לסוגיית ההבדל היסודי בין טראומה היסטורית לבין טראומה טראנס-היסטורית (מבנית). הוא גם מתייחס לשאלת הקונקרטיות ההיסטורית על  רקע ה"מסוימות ההיסטורית".
הפרק השלישי מתקרב יותר לנושא השואה: "עדויות שואה: הקשבה לקולו של הקורבן". לה קפרה כותב: " עדויות מחברות בין סוגיות תיאורטיות לבין ניסיונם של מי שחיו את האירועים וסבלו לא פעם אובדנים נוראים. הן גם מעוררות את בעיית תפקידם של הרגש והאמפתיה בעצם ההבנה ההיסטורית.  ...מבטיהם ומחוות גופם של ניצולים דורשים אף הם קריאה והבנה.  לפעמים אין דבר גראפי ומשמעותי יותר משפת הגוף ומהבעת הפנים של עדים ניצולים המתארים את העבר הממאן לחלוף." המחבר מביא דוגמאות מאלפות מעדויות של ניצולים:. "חותם מיוחד מטביע סיפורה של האשה על ה"חבילה" (התינוק)  שהחביאה תחת מעילה, ושנלקח ממנה בסלקציה כשהשתעל, תינוק שמאוחר יותר כפרה בקיומו או הדחיקה אותו, ושאת סיפורו סיפרה לבעלה באיחור רב".
גם הפרק הרביעי מתקשר ישירות לנושא השואה, ומעניק מימד חדש לוויכוח הישן על ספרו של דניאל יונה גולדהגן "תליינים מרצון בשירות היטלר. גרמנים רגילים והשואה".  לה קפרה מוצא בהיבטים שונים שגולדהגן מביא  חשיבות עקרונית, שלא זוהתה די הצורך וקובע שהוויכוח שעורר ספרו של גולדהגן אולי חשוב מן הספר עצמו. הפרק, הנקרא "מעוולים וקורבנות: מעבר לוויכוח על גולדהגן", מרחיב את היריעה בסוגיית הקורבנות בכלל וכולל את היחס בינם לבין המעוולים. לה קפרה מעלה על נס את העדויות הרבות על אכזריות הגרמנים הבלתי-מרוסנת, הנכללות במחקרו של גולדהגן ומסכם באומרו ש"הספר, בדרכו השנויה במחלוקת, העלה סוגיות שראוי לבחון אותן ברצינות, סוגיות הנוגעות למניעי המעוולים, שלעיתים קרובות אין מפרטים אותן די הצורך, מסבירים אותם במונחים כוללניים מדי,  או ממעיטים בחשיבותם".
ספרו של לה קפרה מעורר השראה וצובע באור מחודש ותלת-ממדי מגוון של נושאים המצויים ברומו של העיסוק ההיסטורי והתיאורטי בשואה, תוך כדי התמודדות עם כמה משאלות היסוד של ההיסטוריוגראפיה ושל ההגות התיאורטית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. משנה חשיבות אנו מוצאים בדיון על שאלת האמפתיה בעבודת ההיסטוריון וחוקר העבר, בצורות של העיבוד הקולקטיווי של הטראומה. ובייחוד בתפקיד העדויות של ניצולי השואה בהבנת העבר הטראומטי. ההקדמה המצוינת לספר נכתבה על ידי ד"ר עמוס גולדברג.

דומיניק לה קפרה: לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. תרגום: יניב פרקש. עריכה מדעית: ד"ר עמוס גולדברג. בהוצאת רסלינג ויד ושם, ירושלים  2006, 230 עמודים.

5. הוד הזיכרון. עדויותיהם של ניצולי השואה תושבי הוד השרון.

לדאבון הלב, השנים הבאות הן השנים האחרונות בהן ניתן יהיה לגבות עדויות מניצולי השואה או לשאול אותם שאלות הנוגעות לעברן. מכאן החשיבות הגדולה שיש לייחס לקבצים המתרבים והולכים ביוזמת מועצות מקומיות ועיריות ובהן פירוט תמציתי על הניצול, המקומות בהם שהה ופרטים בעלי עניין. תודות לקבצים אלה אנו יכולים לגלות את היקפה הגיאוגרפי, את ריבוי פניה של השואה, ואת מגוון ההתנסויות האנושיות שעברו על היהודים בתקופה זו. אף שהמידע תמציתי ולקוני, ולעיתים גדוש באי-דיוקים ושגיאות דפוס לרוב, בכל זאת אין לזלזל ולהמעיט בחשיבות קבצים אלה, שעד לרגע פירסומם בדפוס – תהליך האורך בוודאי שנתיים ימים לפחות – כבר הולכים חלק מן הניצולים המופיעים בו לעולמם. נותר לפחות סיפורם הקצר, נותר זכר לסבלם וענותם, והעיקר: נותרים שמם, שם הוריהם וקרוביהם, ילדיהם, שם קהילותיהם ומקומות שהותם בשואה. זוהי אנציקלופדיה קטנה, לא מושלמת אך חיונית, של השואה בארצות התרחשותה, ושום ספר או פירסום אחר אין בו כדי להמחיש את ממדיה הענקיים של השואה. יבורכו אפוא העוסקים במלאכה ולוואי שיספיקו להוציא לאור עוד קבצים רבים, בטרם יסתלקו מאתנו ניצולי השואה האחרונים.

הוד הזיכרון. עדויותיהם של ניצולי השואה תושבי הוד השרון. בהוצאת עיריית הוד השרון. תשס"ו – 2006. בדמיך חיי. עדויות של ניצולי השואה תושבי רמת השרון. בהוצאת עיריית רמת השרון, תשס"ו –2006.

לחזרה

▲ראש העמוד