ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף  
לחזרה

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרנו להקדיש את מדור ביקורת הספרים לכותרים שיצאו בהוצאת יד ושם. במדור יסקרו מספר ספרים חדשים שעוסקים בנושאים מהותיים בחקר השואה ושחלקם אף מהווים חידוש מחקרי: אנציקלופדיית חסידי אומות העולם; סיפורו הקשה של ילד שהיה קרבן ל"ניסויים רפואיים" במחנה אושוויץ, וניצל; סיפורם של יהודי בוהמיה-מוראביה; קורותיהם של ילדים יהודיים שהוחבאו במהלך המלחמה אצל משפחות פולניות ועוד. אנו מאחלים לכם קריאה מעניינת.

להזמנות ולקבלת קטלוג הספרים המלא (בעברית או באנגלית), אנא פנו ל: הוצאה לאור, יד ושם, ת"ד 3477, ירושלים 91034.
publications.marketing@yadvashem.org.il, טלפון: 02-6443511,02-6443505, פקס: 02-6443509.
 

• יוסי שריד, פפיצ'ק. הוא לא ידע את שמו
• The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations
• Livia Rotkirchen, The Jews of  Bohemia and Moravia
• אמונה נחמני-גפני, לבבות חצויים
• תגובה על ביקורת

יוסי שריד, פפיצ'ק. הוא לא ידע את שמו

באושוויץ-בירקנאו לא היו אמורים להיות ילדים כלל. ילדים יהודים הרי אינם יכולים לשמש עבדים לגרמנים ולכן, תינוקות וילדים שהגיעו למחנה יחד עם המשלוחים המיועדים לרצח  - נרצחו מייד עם הגיעם. ואף על פי כן היו תמיד ילדים במחנה, רובם יועדו לספק את תאוות הקידום וההתקדמות הקרייריסטית של הרופאים הגרמנים-הנאצים.  באופן פרדוקסאלי שרדו חלק מילדים אלה ב"זכות" היותם שפני ניסיון לרופאים אלה. רבים מה"פציינטים" מתו על שולחן הניתוחים מחוסר אמצעים מינימליים כמו תרופות, תחבושות, חומרי הרדמה. 
הילד פפיצ'ק, יליד פראג, היה בן ארבע כשגירשו הגרמנים את משפחתו מגטו טרייזיינשטאט  למחנה אושוויץ-בירקנאו. לפפיצ'ק הייתה אחות תאומה, מרתה, ועובדה זו חרצה לפחות את  גורלו של הילד לחסד, שכן הוא ואחותו מרתה צדו את עיניו של רופא ה-ס"ס, יוזף מנגלה, שחיכה על הרציף ל"מועמדים טריים" למאגר קרבנות ה"ניסויים רפואיים" שלו. המשלוח של  פפיצ'ק ומשפחתו הגיע ל"רמפה" של בירקנאו ב-19 במאי 1944. אמו ואחותו נלקחו לבלוק התאומות, והוא נלקח לבלוק התאומים והגמדים. על אמת ידו הקטנה קועקע המספר A2459 . חומר מסתורי הוזרק בגבו, הדואב וכואב מאז, בעיניו הוזלף חומר חריף שסימא אחת מהן,  לתוך מוחו הוחדרה בכוח מחט אימתנית ואולי נערכו בגופו הקטן "ניסויים" נוספים, שנשתכחו ממנו. לפי מסמכי מחנה אושוויץ שנשתמרו, עבר הילד שלושה טיפולים במרפאתו של מנגלה: ב-26 ביוני 1944, ב-18 באוגוסט וב-11 בנובמבר באותה השנה. מרתה עברה ניסויים אצל הרופא המפלצתי בתאריכים שונים, האחרון שבהם ה-28 בנובמבר 1944. את אמו ואחותו ראה פפיצ'ק הקטן רק פעמים ספורות מעבר לגדר המחושמלת. באחת הפעמים צעקה אלי אמו  וביקשה שלא ישכח את שמו ומקום הולדתו. עקבות השתיים אבדו.
שריד מתחקה כבלש על עברו של גיבור ספרו ומנסה להשיב לו את שורשיו, את זכרונו, את בית הוריו, שנשדדו ממנו על-ידי הגרמנים. הפרטים האישיים, החקוקים בזכרונו של פפיצ'ק – שגדל וחי היום בישראל כפטר גרינפלד – הם מעטים ומעורפלים. למאמץ השיחזור מגייס שריד כמה מהניצולים, הזוכרים את הילד הגלמוד: צבי שפיגל ,  צבי פאטר, אפרים רייכנברג, קלמן בראון והצייר הגמד לאיוש באצ'י. ניצולים אלה מוסיפים משהו המתקשר לפסיפס שמונת חודשי שהותו של פפיצ'ק באושוויץ,  תקופה שבסיומה נותר הילד עם צלקות נפשיות וגופניות, אתן ייאלץ להתמודד כל ימי חייו.
ספר צנום זה כובש את הקורא מייד בגלל כמה גורמים: ראשית בגלל גיבורו, הילד התאום ששרד אפילו את מנגלה השטני, שהצליח לצאת מהגיהנום בחיים. שנית בגלל סגנונו הייחודי של יוסי שריד, שמאחורי חזותו המחוספסת והצינית מסתתרים רגישות רבה, ראייה חדה של התמונה ההיסטורית ורהיטות הבעה. וגם בגלל סימני השאלה הגדולים, שאינם נפתרים בתחומי המקום והזמן שמציב הספר: להיכן התגלגלו אמא ומרתה, איך סיים מנגלה את חייו, מהם החומרים שהוזרקו לתאומים, מה קרה לתאומים שלא שרדו, ואחרות. ואולי מה שקובע הוא ההזדהות העמוקה של המחבר עם נשוא סיפורו. בכל שורה משורות הספר ניכר הקשר העמוק שבין יוסי לפטר. קשר עמוק זה הוא העושה ספר זה למרגש עד דמעות. אך הספר גם מעציב עד לשורשי הנשמה שכן הוא מעלה אל הזיכרון את מיליון וחצי הילדים היהודים שרצחו הגרמנים.
למי מתאים הספר? נדמה לי, שלכל גיל.

יוסי שריד, פפיצ'ק. הוא לא ידע את שמו. יד ושם – ההוצאה לאור,  ידיעות אחרונות – ספרי חמד,  ירושלים –תל-אביב  2006,  54 עמודים.

האנציקלופדיה של חסידי אומות העולם היא מפעל הוקרה ותיעוד למעשיהם הנאצלים  של יותר משתי רבבות לא-יהודים באירופה, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בימי השואה, וקיבלו את תארם הרם מ"יד ושם".
להופעתו של כרך זה, המתעד בדקדקנות היסטורית את מעשיהם הנאצלים של חסידי אומות העולם מפולין בימי השואה יש ערך רב מעבר לחובה המוסרית שאנו חבים לאותם אנשים נפלאים, שחירפו נפשם כדי להציל יהודים מידי הרוצחים הגרמנים ושותפיהם בימי השואה.. ספר זה ראוי להימצא בכל כיתה, בכל בית-ספר וכל מוסד חינוכי בפולין ומחוצה לה, משום שהוא יכול לשמש מודל לאחד מלקחי השואה העיקריים: הצורך וההכרח של כל בן-אנוש לחבל במעשיהם של כוחות האופל, לשמור על צלם אנוש בכל מצב ולנסות להושיט עזרה לזולת גם כאשר כלו כל הקיצין. ספר זה, כמו הכרכים האחרים בסדרה, הוא איפא אמצעי חינוכי  ראשון במעלה ולאורו יש לחנך את הנוער בכל מקום ומקום.  ההיסטוריון הדגול, ד"ר עמנואל רינגלבלום כתב ברשימותיו, כי מעשיהם של אנשים אלה ישמשו בבוא היום בסיס ליצירות הספרותיות  היפות ביותר.
כל סיפור הצלה  המופיע בשני הכרכים עבי הכרס הוא סיפור ניצחון הרוח האנושית על פני האופל, על פני הזדון והרשע שהביאה גרמניה הנאצית לעולמנו. כל סיפור הצלה הוא ניצחון אחד, קטן או גדול של היחיד על המערכת הרודנית המרושעת והוכחה ניצחת לכך, שגם היחיד, גם הפרט, בכפר הנידח ביותר, יכול לשנות את פני המציאות ולהילחם בהצלחה בכוחות ענקיים ממנו. לקח אוניברסלי זה יפה לכל הזמנים, לכל הנסיבות, והוא בהחלט לקח שניתן להפיק מהתקופה האפלה ההיא. לסיפוריהם האישיים של חסידי אומות העולם יש גם ערך בהיותם קרן האור האחת והיחידה בתולדות השואה בכל הקשור לאותו מחנה הקרוי "העומדים מן הצד": גם מאנשים אלה נדרש להיות "בני אדם", כשמסביב נחשבים אנושיות וטוב לב ליסודות שליליים והרסניים. המחנך בן זמננו, השוקד על הוראת נושא השואה בקונטקסט הרחב והאוניברסלי שלה, והמבקש להישיר מבט גם אל העתיד – יכול למצוא בכרכים אלה מכרה זהב  של ערכים אנושיים, של דפוסי התנהגות מוסרית בימי מצוקה ואובדן כל אמות המידה המוסריות וקורטוב תקווה לעתיד טוב יותר. 
הופעתם של שני הכרכים שלפנינו חשובה אף מן ההיבט של יחסי יהודים-פולנים.   20  אלף הפולנים, ששמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים, מאירים באור נגוהות את המרקם הסבוך של יחסי יהודים-פולנים בימי השואה ומהווים במידה רבה משקל-נגד למעשים השליליים של חלק אחר באוכלוסייה הפולנית, שהעדיף להסגיר יהודים, להלשין עליהם בפני הגרמנים או להתארגן בכנופיות של ציידי יהודים. חסידי אומות בעולם הפולנים הם החלק הטהור, ההומני, הנאצל של האומה הפולנית, והם המסד המוצק ביותר לכינון היחסים העתידיים בין שני העמים.
עורכי שני הכרכים שלפנינו השקיעו מאמץ רב באיסוף החומר הביוגראפי על האישים המתוארים ועל מעשה ההצלה שלהם, ובנוסף כללו בכרכים אלה גם לוח מונחים, תצלומים, מפות ואינדקס שמות ומקומות גיאוגרפיים.

Editor in Chief: Israel Gutman. Associate Editor: Sara Bender
Poland. Volume editors: Sara Bender and Shmuel Krakowski.
2 Volumes, 1018 pages, Yad Vashem, Jerusalem 2005.

ב-16 במארס 1939 הכריזה גרמניה הנאצית כעל "פרוטקטוראט" של גרמניה, על צ'כיה, ושטחה של צ'כיה, שהיה תחת שלטון הכיבוש של הגרמנים ממועד זה ועד מאי ,1945 , נקרא מעתה "בוהמיה ומוראביה". קונסטנטין פון-נוירט מונה ל"פרוטקטור" הרייך, לכל עמדות השלטון המרכזיות נתמנו פקידי הרייך, וגורל היהודים בשטחי בוהמיה ומוראביה דמה מרגע זה ואילך לגורל אחיהם בשאר ארצות הכיבוש הגרמני-נאצי. ערב הכיבוש חיו בחבלים אלה של צ'כיה כ-120 אלף יהודים, ואת מר גורלם בימי השואה מתארת בבהירות וברגישות רבה ההיסטוריונית הוותיקה ד"ר ליוויה רוטקירכן, שהייתה משך 25 שנה העורכת הראשית של קובץ מחקרי "יד ושם" ,התמחתה בחקר יהודי צ'כיה וסלובקיה ופרסמה בנושא זה עשרות מאמרים וספרים. בעשרת פרקי הספר באים לביטוי האירועים המרכזיים בתולדות יהודי בוהמיה ומוראביה בימי השואה, כשהם מתועדים בקפידה במקורות היסטוריים עשירים, חלקם שטרם נחשפו במחקר הקיים. כרך זה הוא חלק ממפעל "תולדות השואה", שבמסגרתו כבר הופיעו מספר כרכים, ואליהם מצטרף עתה כרך זה על יהודי ה"פרוטקטוראט". כל כרך נכתב בידי חוקר או חוקרים מובהקים של המדינה, לה מוקדש הכרך.
בגורלם של יהודי צ'כיה בשואה ניתן למצוא קווים משותפים ונקודות ייחוד בהשוואה לגורל שאר יהודי אירופה. אדולף אייכמן הגיע לפראג ביוני 1939 ופתח בה את "הלשכה המרכזית להגירת היהודים". כאחיהם בגרמניה  נדרשו היהודים לעזוב את ארצם, תוך צעדי אלימות ושוד. עד לאוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים. השאר היו נתונים לצעדי השפלה, גזל ותחיקה מפלה כמו רישום, מכירה כפויה של עסקים ומפעלים, הפקעת רכוש, הגבלת חופש התנועה, פיטורים ממשרות ומאוקטובר 1939 גם גירוש כפוי. בחודש זה גורשו   כ- 3000 יהודים לניסקו שבאיזור לובלין, הינו אלה יהודים ממוראבסקה-אוסטראבה ומפרידק-מיסטק. זה היה הגירוש הראשון של יהודים צ'כים, לפני שהחלו הגירושים לטרייזיננשטט ומשם, אחר כך, לאושוויץ-בירקנאו. לאחר הגירוש לניסקו תכפו הצעדים האנטי-יהודיים: ילדים יהודים סולקו מבתי-הספר הכללים, נאסרו השימוש בטלפון ובתחבורה הציבורית, והנהגת הציבור היהודי הפכה בהדרגה בעל-כורחה כלי למילוי גזרות השלטון הגרמני, שהלכו והתרבו.
לאחר מינויו ל"פרוטקטור הרייך", החליט רייהרד היידריך על ריכוז וגירוש יהודי הפרוטקטוראט, וכאן מתחיל סיפור רציחתם של יהודי בוהמיה ומוראביה, שהחל באוקטובר-נובמבר 1941 עם שילוחם של היהודים ללודז', לריגה ולמינסק. רובם של יהודים אלה נרצחו במחנות ההשמדה בלז'ץ, חלמנו, טרבלינקה ומיידאנק. חלקם נרצחו ב"פורט התשיעי" שליד קובנה.
מ-24 בנובמבר 1941 ועד ל-16 במארס 1945 יצאו משטח ה"פרוטקטוראט" 122 רכבות ועליהן  73,608 יהודים. הם הובאו לגיטו טרייזיינשטאט, שהוצג כלפי העולם החופשי כאיזור אוטונומי יהודי, בה בשעה ששימש בעיקר כמקום בו מתו היהודים בהמוניהם וכתחנת רכבת בדרך למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מ-60,400 יהודי טרייזיינשטאט, שגורשו בין השנים 1942 ל-1944 לאושוויץ, שרדו רק כ- 3,300. בשטח הפרוטקטוראט עצמו נותרו בעת השחרור במאי 1945 כ-2,800 יהודים בלבד. רוטקירכן מתעדת ומתארת אירועים אלה בקונטקסט הרחב שלהם, תוך התייחסות לאופיה המיוחד של יהדות צ'כיה ובעיקר למסכת יחסיהם עם האוכלוסייה הסובבת.
אחד ההיבטים הכלולים בכרך זה הוא פרשת השוד המסיבי המאורגן של רכוש יהודי צ'כיה. כבר ב-1939 נצטוו היהודים למכור חפצי זהב, כסף ותכשיטים יקרי ערך לסוכנות הרכוש הציבורית "האדגה, ולהפקיד את כל מניותיהם ואיגרות החוב שלהם בבנקים לסחר חוץ. רכושם של המגורשים ל"מזרח" ולטרייזיינשטאט אוכסן על-ידי "משרד הנאמנות" שהקימו הכובשים הגרמנים ב-54 מחסני ענק. הערך הכולל של הרכוש היהודי השדוד מוערך בכ-17 מיליארד קרונות צ'כיות.
הפרקים המרשימים ביותר בספר עוסקים במורשת התרבותית של יהודי צ'כיה, שהצטיינה במעיין מהפכה של יצירתיות, עושר עצום של כשרונות בתחומי היצירה השונים והישגים רוחניים-תרבותיים בולטים לאורך כל הדורות. אפילו על סף המוות, בגיטו טרייזיינשטאט, לא חדל לרגע תהליך היצירה הרוחנית. האופרה "ברונדיבאר", שנתחברה בגיטו טרייזיינשטאט ושם גם הועלתה בכורתה, היא אך דוגמה אחת מני רבות למורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה, ששרדה. עוד עוסק הכרך בשאלת תיפקודם של ראשי הקהילה, בדרכי ההתנגדות של היהודים, בניסיונות ההצלה וביחס האוכלוסייה המקומית. השאלה המרכזית שמחקרה של ליוויה רוטקירכן מנסה להשיב עליה היא, כיצד קרה, שלמרות האהדה הכוללת של האוכלוסייה, שהתבטאה לא-פעם ברגשות פילושמיים - בכל זאת סבלה יהדות צ'כיה מאחוז כה גבוה של אבידות בנפש. היטיב לבטא שאלה זו הסופר הנודע יוזף קורבל בספרו : "צ'כוסלובקיה של המאה העשרים", המציאות העגומה היא,  שבשטחי צ'כיה, ברפובליקה בה לחם תומס מאסאריק כל ימי חייו נגד האנטישמיות, תוצאות הפתרון הסופי היו זהות לאלה שבשאר ארצות הכיבוש הנאצי". שאלה מעציבה זו מלווה את כל הקורא בכרך חשוב זה, המצטרף לקודמיו בסידרת "תולדות השואה" של יד ושם בניסיון לתאר את השואה במבט כולל, עדכני ומקיף.

Livia Rotkirchen, The Jews of  Bohemia and Moravia. Facing the Holocaust.  The Comprehensive History of the Holocaust.
University of Nebraska Press, Lincoln and Yad Vashem, 2005, 447 pages.

אמונה נחמני גפני, לבבות חצויים
(מאת גב' עדה הרצברג)

"בשנות השמונים נסעה עליזה קופרמן- נחמני, אמה של המחברת, פעמים מספר לפולין בניסיון להתחקות אחר תאומים שספרו לה כי נולדו לאחותה בזמן המלחמה ונמסרו לפולנים. התאום הזכר, כך נודע לה, מת קרוב לוודאי עוד בתקופת המלחמה, ואילו אחותו התאומה שרדה וחיה, כנראה, באחד הכפרים שבקרבת עיירת מוצאם. יותר מזה לא הצליחה עליזה לגלות, שכן היא נתקלה בחומת שתיקה. לשאלה מדוע עדיין חשוב לה למצוא את ה"ילדה", ובכך להטרידה משגרת חייה ומשפחתה, ענתה עליזה: "חשוב לי שתדע מה הקריבה אמה על מנת להצילה".
"הסיפור אינו מַרפה והזמן אינו מרַפה". (מתוך הספר עמוד 307)

ספרה של אמונה נחמני-גפני "לבבות חצויים", עוסק לראשונה בצורה מקיפה בהיבטים השונים של הסתרת ילדים בבתי פולנים בתקופת השואה, ובפעולותיהם של אישים וגופים שונים שקמו אחרי המלחמה לאיתורם, להוצאתם ולהעברתם למוסדות יהודיים.
הספר פותח בהצגת הרקע להימצאותם של הילדים במשפחות פולניות ולאחר מכן סוקר את הפעולות שנעשו לאיתור הילדים, מציג את דרכי הוצאתם ואת התגובה לכך מצד השלטון, האוכלוסייה והכנסייה הקתולית.
פרקו האחרון של הספר עוסק בנקודת מבטם של הילדים הניצולים על הצלתם ועל זהותם המורכבת.
המחברת מתייחסת למורכבות הנושא ולדילמות האנושיות הקשות שעלו תוך כדי איתורם והוצאתם של הילדים ממקומות המסתור (כגון: קושי המצילים, "טובת הילד", ההתאקלמות המורכבת ועוד). דילמות שהותירו "לבבות חצויים".

המחקר של המחברת, עליו מתבסס הספר, מתחיל ב- 1944, עם שחרור פולין. הספר אינו מפזר אשליות על תנאי החיים של הילדים המוסתרים בתקופת הימצאותם במחבוא: ילדים רבים הוסתרו במרתפים מעופשים, במנזרים או בדירות עוני. לקשיים אלה התווספו הקשיים עמם נאלצה להתמודד האוכלוסייה המקומית הלא יהודית בשמירה על תנאי קיום בסיסיים כמו הדרכים להשיג מזון, שמירה על חום הבית וכדומה. אך מעל כל הטרדות היומיומיות ריחף תמיד הן על הילדים המוסתרים והן על מציליהם, האיום הנורא מכל: פחד הגילוי על-ידי הגרמנים, שפירושו היה רצח הילדים יחד עם משפחות המצילים. 
הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של המחברת שערכה מחקר מקיף ומעמיק בנושא.
במבוא, מציגה המחברת את מבנה המחקר ומעלה בעיות מתודולוגיות שונות שעלו לפני ותוך כדי כתיבת המחקר. בהמשך הספר ישנה הרחבה והעמקה של כל פרק ונושא.
בנוסף, המחברת מביאה בהערות מקורות רבים ומגוונים כגון: מחקרים, עדויות מתוך ספרים וראיונות שקיימה עם ניצולים. גישתה של המחברת זהירה ואיננה שיפוטית.

אחד הסיפורים המרגשים בספר מתאר את סיפורה של הילדה אירנה שנפרדה מהוריה בהיותה, ככל הנראה, בת ארבע שנים וממציליה – בהיותה בת עשר. הילדה מתארת את הקושי הכפול – בפרידתה הראשונה מהוריה הביולוגיים ובפרידה השנייה – כאשר קרובי משפחתה באו לקחתה לאחר המלחמה.

הספר חשוב, מרתק ופותח צוהר אל עלילות מרתקות שכבר שימשו, בחלקן, השראה לסרטי תיעוד ולספרים שונים. מומלץ!

אמונה נחמני גפני, לבבות חצויים - הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה. יד ושם,  ירושלים תשס''ו,  389 עמודים.

תגובה על ביקורת

" לגדעון שלום.                                                        ח' טבת תשס"ו
                                                                            8.1.2006

קראתי את ביקורתך ב"זיקה" על "לכסיקון השואה". אני מודה לך על ההערות ומקווה שאכן תהיה לי הזדמנות לתקן את הטעון תיקון. עם זאת, אני מוצא לנכון להתייחס לכמה מהערותיך, ומקווה שתוכל להביא לידי ביטוי את תגובתי באחד הגליונות הקרובים של "זיקה".

• השימוש במילה "יודנרט" בהקשר לסלוניקי נעשה בעקבות "האנציקלופדיה של השואה", הן במהדורתה העברית והן במהדורתה האנגלית.

• אינני זוכר כעת מהיכן שאבתי את ההסבר למונח "קנדה", אך אני משוכנע שראיתי אותו בעבר בספרות.

• רוב הערותיך מתעלמות מן העובדה, שהמלאכה הקשה ביותר בלכסיקון הם הקיצור וההחלטה מה לא לכתוב. אפשר כמובן לתאר ביתר פירוט את הפוגרום ביאסי (העובדות שהבאתי מבוססות גם כאן על שתי מהדורות האנציקלופדיה); אפשר להוסיף שקצנלסון היה במחנה ויטל (כפי שצוין בערך שלו) ושאלי ויזל היה באושוויץ ושהרב ישראל מאיר לאו היה בבוכנוולד; וכך הלאה וכך הלאה. ואפשר כמובן להוסיף עוד מאות ערכים – אבל אז לא היה זה לכסיקון.

• אינני יכול להתייחס עניינית להערותיך בנושא הניקוד, משום שלא ציינת במה מדובר. אוכל רק לומר כללית, כי כללי התיעתוק והניקוד אינם זהים כאשר מדובר בספרות מדעית ובספרות פופולרית; הלכסיקון שייך במובהק לסוגה השנייה.

• ככלל נעשה מאמץ למקם יישובים במדינות בהן הם ממוקמים כיום, ולא באלו של זמן המלחמה, וזאת על מנת להקל על הקורא לאתר אותם.

לסיכום, אני סבור שתיאור הלכסיקון כ"מלא וגדוש בשגיאות" הוא מוגזם מאוד וחוטא לאמת. שהרי רוב טענותיך נוגעות לבחירת ערכים ולצורת כתיבתם, ומתעלמות מהמסגרת שהותוותה לספר מראש. כמו כן, צר לי על שהתעלמת לחלוטין מכך שהלכסיקון כולל מאות ערכים שלא טופלו ב"אנציקלופדיה של השואה" בפרט ובספרות המחקרית העיקרית בכלל. בצורה בה נכתבה ביקורתך, קשה לי לראות אותה כהוגנת.

                                                                       בברכה,

                                                                                          איתמר לוין"

"לאיתמר שלום,

הביקורת על ריבוי השגיאות הכלולות בלקסיקון נכתבה מתוך דאגה כנה  לדיוק ההיסטורי ומתוך חרדה לקפדנות המדעית הנדרשת בחקר היסטורי כלשהו, על אחת כמה וכמה כשהנושא הוא תקופת השואה. אין בעולם פירסום הנקי לחלוטין משגיאות, אך  בלקסיקון זה כמות השגיאות לסוגיהן גדולה ובולטת מייד לעין הקורא, ועל כך יש להצטער. לא הייתה למחבר הביקורת כל כוונה אחרת מלבד החתירה לאמינות היסטורית, ולכן הטענה בדבר חוסר הגינות אינה במקומה. לחיזוק נקודה זו ייאמר, כי הביקורת לא הזכירה ליקויים נוספים הכלולים בספר, כדי שלא להרתיע את קהל הקוראים לגמרי וכדי לתת למחברו הזדמנות לתיקון כל הליקויים. אני  אכן מקווה , שהליקויים יתוקנו והכל יבוא על מקומו בשלום.
ידוע לי שאתה אכן מתעתד להוציא בקרוב לאור מהדורה מעודכנת ומשופרת של הלקסיקון בה יתוקנו כל הליקויים - ועל כך תבורך

                                                                                    ד"ר גדעון גרייף"

.
 

לחזרה

▲ראש העמוד