בין העולמות – מעגלים חברתיים בגטו טרזיינשטט
מסע לעולמם של ילדים ומבוגרים בגטו

לחזרה

"ילד איננו טיפש; הטיפשים ביניהם אינם רבים יותר מאשר בין המבוגרים. מה רבות הפעמים שאנחנו, עטופים בפאר השנים, מטילים הוראות ללא מחשבה, לא מבוקרות, לא ניתנות לביצוע. הילד הנבון עומד לא אחת נדהם מול טיפשות תוקפנית, מבזה, באה-בשנים [...] הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים. לפעמים יעדיף להתבונן סביב בעצמו; אם ייתקל בקושי, יבקש הנחיה ועצה. נחוץ מדריך שיענה בנימוס על שאלתו".
יאנוש קורצ'אק [1]

פרשת חייו ומותו של יאנוש קורצ'אק הפכה זה מכבר סמל לפתיחות והקשבה לעולם הילד וליחסים של כבוד הדדי בין מבוגרים לילדים. התקליטור "בין העולמות – מעגלים חברתיים בגטו טרזיינשטט" [2] מציע לנו הצצה לעולמם של מבוגרים וילדים בגטו. המתבונן מן הצד במציאות חייהם, נדרש לשאלת האחריות של מבוגרים כלפי ילדים וליכולתם, או אי-היכולת, הממשית של המבוגרים להגן על הילדים מפני המציאות הקשה בתקופת השואה.

היחסים הנבנים ומתפתחים לאורך השנים בין מבוגרים לילדים משמעותיים ומהווים תנאי להתפתחותם התקינה והיציבה של הילדים. בין מבוגרים לילדים יש "אמנה" בלתי כתובה, ולפיה על המבוגרים לגונן על הילדים. המבוגרים הם מתווי הדרך של הילדים, והם מתווכים בינם לבין העולם הבוגר ובונים למענם מסגרות וגבולות המתאימים לגילם. ככל שהילדים גדלים, הם נמצאים יותר ויותר במחיצת מבוגרים - משפחה מורחבת, מורים, הורי חברים. הילדים סומכים על הדמויות הבוגרות בחייהם ונשענים עליהן.
בגטו טרזיינשטט עוצבו מחדש והוגבלו היחסים בין מבוגרים לילדים בגלל התנאים ששררו בגטו, ומקומם של המבוגרים ושל הילדים השתנה כאשר צומצמה מידת השליטה של המבוגרים על אורחות חייהם שלהם ועל חייהם של הילדים. אמנם מסגרות חינוך, תרבות, דת, כמו גם מסגרות אחרות, המשיכו להתקיים בגטו, אך פעמים רבות צומצמה פעילותן על פי החלטת הגרמנים ולא על פי רצונם של המבוגרים.
המפגשים בין ילדים למבוגרים היו לשרירותיים יותר בגטו. רבים מהילדים חיו בנפרד מהוריהם בבתי ילדים, והמבוגרים חיו במבני מגורים נפרדים של גברים ושל נשים. אחד המפגשים העיקריים בין מבוגרים לילדים היה הביקור היום-יומי אצל ההורים. במפגשים אלו נחשף עולם המבוגרים בפני הילדים, והם נחשפו לריבים, לייאוש ולאזלת ידם של המבוגרים, אירועים שבחיים נורמליים ותקינים מנסים ההורים להסתיר מילדיהם. עקב מציאות חיים מורכבת זו, השתנו התפקידים החברתיים המקובלים של ילדים ושל מבוגרים, והיה עליהם להסתגל למצב חדש. הילדים ראו את המבוגרים בחולשתם, בהשפלתם ובתלות שלהם בשלטונות הנאציים, והמבוגרים ראו את ילדיהם גדלים במציאות שהגבולות בין טוב לרע מיטשטשים בה ושתובעת מהם להיות עצמאיים ולעמוד במצבים קשים מאוד.
המבוגרים בטרזיינשטט ניסו להגן על הילדים בגטו ולהטיב את תנאי מחייתם: לשם כך ארגנו עבורם מגורים במעונות מיוחדים שהוקמו במבני ציבור ("היים"). בבתים אלה זכו הילדים ובני הנוער לחינוך, למנות מזון מוגדלות ולהשגחה רציפה של מדריכים. מבחינות מסוימות הם חיו כ"מיוחסים" בגטו. יחד עם זאת, הילדים ידעו שמות של מחלות מידבקות, התבוננו בזקנים הרעבים ועזרו לחברים ולמכרים לארוז את חפציהם כשנלקחו ברכבת "השילוחים" למזרח המסתורי. על אף הניסיון ליצור עבורם "בועה" מוגנת, לא היו חייהם במעונות מנותקים ממציאות החיים הקשה בגטו טרזיינשטט.

התקליטור בין העולמות – מעגלים חברתיים בגטו טרזיינשטט מהווה הצצה אל מציאות חיים זו ואל העולמות השונים של היהודים שהוויית הגטו נכפתה עליהם. הפעילויות מתמקדות באספקטים מגוונים בעולמם של מבוגרים, של ילדים, של נשים ושל גברים.

חלק מהפעילות בתקליטור הנוגעת לעולמם של המבוגרים והילדים בגטו מתמקד במפגש של נער צעיר - פטר גינץ ומבוגר - מנהל בית הלוויות בגטו – ד"ר בוק. במסגרת ריאיון שערך הנער עבור העיתון "ודם", אחד מעיתוני הילדים שבגטו.
לפניכם הריאיון:
"חדר המתים המרכזי נמצא כמעט בגבול טרזין. הוא חצוב עמוק בתוך החומה. הכניסה אליו דומה לשער השאול. רק אור קלוש חודר דרך חרכי הירי. כל כמה דקות מגיעה בטרטור עגלה עם גופה ומאחוריה הסבלים בבגדים לבנים. צעדיהם מהדהדים מתחת לפני הקרקע. בהסתעפויות הפרוזדורים חסרי המוצא נערמים ארונות מתים. כמה מהם מלאים, מוכנים להובלה, אחרים ריקים, ממתינים לשוכניהם. זאת התמונה שהצטיירה לעיני כאשר ביקרתי במקומות מדכאים אלה. בכל מקום שרר שקט, גם העובדים שעסקו במלאכתם בעומקו של הפרוזדור דיברו בלחש. בדיוק שם עטפו העובדים גווייה בתכריכים. המראה עורר אימה, כי קווי הגוף נראו בברור, אך כל הדמות הייתה נוקשה, ללא תנועה. אחרי שעטפו את הגווייה הניחו אותה בארון וסגרו את המכסה. רב השגיח על כל המלאכה. הסתכלתי זמן מה על הנעשה ולבסוף החלטתי לשאול את ד"ר בוק, מנהל אותה תחנה אחרונה בדרכם של כל תושבי הגטו את כל שרציתי לדעת.
"חדר מתים מרכזי קיים כבר מה-12 באוגוסט 1942 ומאז עברו דרך פרוזדוריו 21,000 מתים".
"וכמה מהם מתו ממחלות מדבקות?" ביקשתי לדעת. "ומה קורה עם המת לאחר פטירתו?" איך מתנהלים העניינים?"
"על כך אין רישום. אני רק יודע שמטיפוס מתו 120. בדרך כלל המוות קורה בבית החולים. מייד אחרי בדיקת הרופא מסלקים את הגווייה ומובילים אותה לכאן. כאן רוחצים אותה לפי מצוות הדת, עוטפים בתכריכים ומניחים אותה בארון המתים. הכל נעשה בהשגחת רבנים. אחרי השריפה בקרמטוריום טומנים את האפר במכלים, ולשם שמירתם מוקם עתה מקום גניזה בין החומות."
"מה חשים העובדים כשהם כל הזמן בחברת המתים? האם הם מתייחסים אליהם כאל לבנים, או באמת כאל בני אדם שנפטרו?"
"זו המלאכה היחידה שאין שכר בצידה, ואף על פי כן הם מתייחסים לעבודתם למען המתים בכובד ראש ועושים אותה בנאמנות. כך היה גם בספטמבר בשנה שעברה. אז היה עליהם לשאת 4000 גוויות ברציפות והם לא כשלו. לא היה זה כוח פיזי שהחזיק אותם על הרגליים, היה זה משהו מעבר לכך".
אני מודה לך מאוד, אדוני הרופא, על האינפורמציה. לא אפריע לך יותר." בירכתי אותו לשלום ויצאתי ממעמקי השאול אל השמש הזורחת".[3]

לאחר הריאיון מובאים מספר קטעים מהאמנה הבינלאומית לזכויות הילד (הצורך בקביעת זכויות לילדים התקבע כבר באמנת ז'נבה משנת 1924) ושאלות המתייחסות למציאות חייהם של הילדים בגטו, על רקע הריאיון שנערך בגטו ועל רקע האמנה שנקבעה לאחר השואה. לפניכם הקטעים מהאמנה:

• במדינות שיש בהן מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, ואנשים ילידי המקום, לא ישללו משום ילד הזכויות ליהנות מחירות, להצהיר על הדת ולקיים את מצוותיה, ולהשתמש בשפת האם.
• לילד תהיה הזכות לחופש ביטוי. הוא יוכל לבקש, לקבל ולמסור כל מידע או רעיונות, בעל-פה, בכתב ובכל אמצעי אחר, ללא התחשבות בגבולות.
• המדינות החתומות על האמנה יכבדו את זכות הילד לחופש מחשבה, מצפון ודת.
• המדינות החברות מכירות בזכות הילד למנוחה, לשעות פנאי, לבלות, לשתף ולהשתתף בפעילויות תרבות ואמנות וייצרו הזדמנות להשתתפות שווה בפעילויות אלה.

השאלות:

• מה קורה לעולם הילדות נוכח המציאות הנחשפת בפני הילדים בגטו?
• האם בריאיון של פטר גינץ ברורה האבחנה בין ילד לבין מבוגר? אם לא, מה גורם לטשטוש הגבולות?

לסיכום, אחד השברים הקשים שהתרחשו בשואה, פעמים רבות, הוא אבדן היכולת של הורים בפרט ושל מבוגרים בכלל להגן על ילדים וליצור עבורם סביבת חיים נאותה. במציאות זו נדרש הילד ליצור לעצמו עולם מאוזן בין המציאות שנכפתה עליו, בין יכולתם המוגבלת של הוריו ושל המבוגרים שסביבו לסייע לו ובין כוחו שלו להתמודד עם האתגרים.

לרכישת התקליטור ניתן לפנות לאורית נוימן בטלפון 6443654- 02.

[1] יאנוש קורצ'אק, איך לאהוב ילד - זכות הילד לכבוד, כרך א', חדקל, 1996, עמ' 365
[2] התקליטור עוקב אחר עולמם של היהודים בגטו לנוכח המציאות הקשה ומתמקד במסגרות חברתיות שונות שיהודי הגטו השתייכו אליהן – מעין תת-תרבויות של ילדים, של מבוגרים, של נשים ושל גברים.
[3] בעקבותיהם - מדריך למבקר בטרזין, הוצאת בית טרזין ומנהל חברה ונוער - משרד החינוך, 1999, עמ' 37.

▲ראש העמוד