ביקורת ספרים

במדור הספרים החדשים אנו מפרסמים הפעם מבחר ספרים על חייהם של ילדים ובני נוער יהודים בגטאות ובמחנות לסוגיהם, ספרים שרובם ראו אור בשלוש השנים האחרונות. השתדלנו להביא בסקירה זו מגוון מקומות וגורלות, כדי שתמונת סבלם וענותם של הילדים היהודים בימי השואה תוצג ככל האפשר במלואה.

1. אבי אלבחרי: עשר השנים האבודות 1941–1951
2. דן דגן: ערמונים. זיכרונות ילדות 1939–1949
3. ריצ'ארד בוגייר: הצל של חיי. זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה
4. יעקב סטרץ: בצבת הגרמנים. לוצק, משפחתי ואני
5. יוסף שפירא: מעבר לחומות. מאבקו לחיים והישרדותו של ילד שהתבגר טרם זמנו בפולין בין השנים 1939–1947

1. אבי אלבחרי: עשר השנים האבודות 1941–1951

סיפורו של המחבר מתרחש בבוסניה-הרצגובינה, בימי השואה חלק מיוגוסלביה, מדינה שאינה זוכה לייצוג בולט בספרות השואה. לאחר שהגרמנים כבשו את סאראייבו ב-14 באפריל 1941, הפכה בוסניה-הרצגובינה לחלק מהמדינה הקרואטית העצמאית, וללא שהיות מיותרות החלו הקרואטים ברדיפה אכזרית חסרת-פשרות נגד היהודים. אביו של המחבר נאסר באותו חודש אפריל ושולח למחנה הריכוז והכפייה הידוע לשימצה, יסנובץ, וגורלו לא נודע. הילד אבי ואמו כבר היו בדרכם למחנה "ג'אקובו", ורק בזכות תושייתה של הדודה אנגלה חולץ הילד והוצא משם. כאן מתחיל סיפור הצלתו במנזר, תקופה בה שזורים אורות וצללים. הילד הרך, שגדל במנזרים, ולא ידע דבר על עצמו ועל יהדותו, משפחתו וקהילתו, משחזר בספר מקסים זה את קורותיו, ובייחוד את ההיסטוריה של שתי משפחות הוריו, "שתי משפחות שחיו, אהבו, הולידו ילדים, שמחו ותרמו לחיי קהילה תוססים בקהילתם, קהילת סאראייבו".
תיאורי הילדות וההישרדות של הילד היהודי מסאראייבו מאפשרים לקורא להתוודע למקום, שעל אודותיו אין אנו יודעים די הצורך ואשר נדחק משום מה לשולי ההיסטוריוגראפיה. המחבר שוזר בין זיכרונות העבר לבין התקופות שאחרי המלחמה, בארץ-ישראל, ואף כי לסגנון זה יש קסם מסוים, לעיתים הקורא מתקשה להבדיל בין התקופות השונות. מכל מקום, פרט זה אינו פוגם בייחודו של הסיפור, המאופיין בגעגועים גדולים לעולם הילדות המאושר ולהורים האוהבים ובני המשפחה שאבדו.
הספר גדוש בתמונות ומסמכים והוא מומלץ לתלמידי בתי-הספר בחטיבות הביניים ובחטיבה העליונה.

אבי אלבחרי, עשר השנים האבודות. 1941–1951, יצא לאור בסיוע הקרן לתמיכה בפירסום זיכרונותיהם של ניצולי השואה של יד ושם ורשת קניוני עזריאלי, הוצאת חדרה 2005, 103 עמודים.

2. דן דגן: ערמונים. זיכרונות ילדות 1939–1949

הסיפור על הילד היהודי מווינה, ששמו אז היה קונרד, כתוב בכשרון רב וחושף בפנינו את עולמו של הילד היהודי בשואה, שעולמו חרב עליו בן לילה, שנאלץ לשהות שנים במקומות מסתור, שזיכרונות הילדות מעיקים עליו עשרות בשנים ושתהליך כתיבת הסיפור האישי מהווה עבורו תראפיה. "כתיבת סיפור הילדות שלי תרמה לי בעקיפין שאשתחרר במקצת מהמועקה המודחקת והסמויה שהייתה תמיד נוכחת וחבויה בי", כותב המחבר. עוד הוא מוסיף, כי הכתיבה סייעה לו להשתחרר בהדרגה מן המשמעת הפנימית הנוקשה שנאלץ לסגל לעצמו בשנות ההסתתרות בבלגיה. כתיבת הספר עשתה אותו מפויס ונינוח יותר, הוא מתוודה, זורם בקלות יתרה ובטבעיות עם החיים. "רציתי להשאיר עדות, חייב הייתי להשאיר עדות, זה בער בעצמותי", הוא מצהיר. האתגר הגדול ביותר בתהליך הכתיבה היה, כפי שהוא משחזר, לתרגם את חוויות השואה שלו כילד למילים, אשר תתארנה במדויק את תמצית התוכן הרגשי של חוויותיו, כפי שחווה אותן כילד, וזאת מתוך פרספקטיווה של עשרות בשנים מחלוף האירועים. הוא תוהה, "האם ניסיוני המאוחר, לשחזר עתה, את החוויה הרגשית האצורה בי עוד מילדותי יצלח? האם יוכל הקורא להבין את תחושותיו של אותו הילד שבי, המנסה לשלוט בפרץ המילים העולות עתה מנשיות הזמן כדי לשחזר את חוויות ילדותו ואולי גם להשתחרר מהן?"
המחבר מנסח כך את אחת השאלות המרכזיות בספר, הקשורות לעולמו של הילד היהודי בשואה: "מה קורה לילד, כאשר הוא רואה שכל האמיתות, שהיו הבסיס לסדר הטוב של עולמו, הולכות ומתמוטטות אחת לאחת? כיצד עליו לכלכל את צעדיו בעולם בו ילדים מכים מבוגרים, בו מי שאמור להגן עליו ולדאוג לו - לא יכול עוד לעשות זאת? כיצד עליו להפנים את השינויים האלה?"
המחבר, יש להודות, מצליח להתמודד עם האתגרים שקבע לעצמו. התיאורים אמינים, רגישים, ציוריים ואותנטיים. מרטיטה במיוחד התחושה המלווה את כתב-היד שבה הוא מתאר את תחושת החרדה המתמדת, הדביקה והחונקת, שאין דרך להיחלץ ממנה, חרדה שליוותה את הילד היהודי הנס, המסתתר, המנסה לשרוד ולהיחלץ ממר גורלו.

דן דגן, ערמונים. זיכרונות ילדות 1939–1949, יצא לאור בסיוע הקרן לתמיכה בפירסום זיכרונותיהם של ניצולי השואה של יד ושם ורשת קניוני עזריאלי, בלא ציון מקום, 2005, 174 עמודים.

3. ריצ'ארד בוגייר: הצל של חיי. זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה

לסיפורו של המחבר שני צירים עיקריים: גטו לודז' ומחנה אושוויץ-בירקנאו. אווירת הגטו, על הרעב הכבד השורר בו, התמותה הגדולה, שחיתות המידות של אנשי היודנרט, אישיותו הבעייתית של מרדכי רומקובסקי ומצב הרוח הירוד לאור השילוחים למחנות ההשמדה, זוכה לתיאור רב-שכבתי, צבעוני וריאליסטי, המצליח להנציח את אימי תקופת הגטו, על אורותיהם וצלליהם. החלק המוקדש לחיי היהודים בגטו לודז', אף שאינו מחדש כמעט דבר מבחינה עובדתית, מתעד בנאמנות את סבלם ומאבקם לחיים של המוני היהודים בגטו לודז', מזווית הראייה של נער העובד ברסורט המתפרה כנער שליח. "אני רעב כל הזמן, כל היום", הוא כותב. "אני לא יכול לישון בלילות. עד כדי כך אני רעב. אני רוצה להגיע למצב, שבו אוכל למלא את בטני שוב, כמו בימים הטובים שמלפני המלחמה. לחמניות או לחם עם חמאה, ביצים, קקאו - בקושי אני יכול להיזכר בטעם". בקטע אחר הוא מתייחס לרעב בעדשת דמיונו של הילד: "אחרי המלחמה אשב אל שולחן גדול שימלא את כל החדר. על השולחן יהיו חמש כיכרות לחם וחמאה ודבש ונקניקים וביצים וריבה וסרדינים. תהיה לי סכין גדולה ביד ואני אפרוס לי מן הלחם פרוסות עבות ככל שאחפוץ. עליהן אמרח חמאה ואניח עליהן נקניק – פרוסות עבות כמובן וסרדינים וריבה. ואני אוכל ואוכל עד שלא יישאר כלום".
מעניינת ומקורית היא התייחסותו של הנער לראש היודנראט בגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. ההתייחסות היא אמנם של נער, אך זהו נער בוגר ומבחין. המחבר מתייחס אליו בבוז גלוי, כיחסם של חלק מניצולי הגטו, לו ולשאר שותפיו להנהגת היהודים בגטו. את הרוצחים הגרמנים, העוסקים במצוד אחרי ילדים וקשישים יהודים כדי למוסרם למולך: "כמו סופת הוריקן השתוללו חיות הטרף ההן בכל רחבי הגטו, ערכו חיפוש יסודי בכל בית, בכל פינה, בכל מרתף ובכל ארון. הם חיפשו אחר תינוקות מוסתרים, ילדים קטנים, זקנים או סתם אנשים שפניהם לא מצאו חן בעיניהם. וכשהתחשק להם, פשוט ירו לתוך הקהל. כמה שאני בז להם, כמה שאני שונא אותם, את הדחלילים השחצנים". עוד מתאר המחבר את קשריו החברתיים עם נערים ונערות בני גילו, את העבודה ברסורטים, את פעולות המשטרה היהודית והיודנרט.
החלק השני של הסיפור האישי מתחיל ב-24 באוגוסט 1944, כאשר המחבר מגיע בקרון הבהמות לשערי מחנה אושוויץ-בירקנאו. בוגייר מצייר ביד אמן סצינות מחרידות מהווי המחנה, ובולטות בהן תמונות של התעללות וענישה דרקונית. משם הוא מועבר יחד עם אביו למחנות מאוטהאוזן ואבנזה. במחנה זה מת אביו, בחודש מארס 1945. כך הוא נפרד מאביו: "אבי שוכב על האדמה ולפתע שוקע לתרדמת. אני שוכב לצדו ומנסה לחמם אותו בגופי. אני מנשק את פניו. אני מלטף את שערו הלבן. בשעותיו האחרונות אני רוצה להיות מאוד קרוב אליו. אני רוצה להישאר אתו עד נשימתו האחרונה. כשאני חש שאין בו עוד רוח חיים ולבו חדל לפעום, אני מרים אותו בזהירות ונושא אותו אל המשרפה. שם אני פונה אל אחד האסירים, אשר שורף את המתים: "זה אבי. אני רוצה להישאר אתו כשהלהבות מכלות את גופו". ספר מרגש ומצמרר.

ריצ'ארד בוגייר, הצל של חיי. זיכרונותיו של נער מן הגטו וממחנות ההשמדה, הקדמה: שמעון ויזנטל. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, תל-אביב, תשס"ד (2004), 159 עמודים.

4. יעקב סטרץ: בצבת הגרמנים. לוצק, משפחתי ואני

חבל ווהלין, כיום באוקראינה, שוכן במזרחה של פולין. ספרי הזיכרונות של ניצולי הקהילות היהודיות בווהלין אינם מרובים וטוב שעוד ספר נוסף למדף. סטרץ מתאר את קורותיו כנער בגטו לוצק, בעבר, אחת מהמרכזיות שבערי ווהלין. ב-11 בדצמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגטו ברובע היהודי בעיר העתיקה. שוטרים אוקראינים סייעו בגירוש היהודים לאזור שנקבע כגטו. צפיפות נוראה, מחסור ומצוקה מאפיינים את מצבם של אלפי היהודים שנכלאו בין גדרות הגטו. סטרץ מתאר בפרוטרוט את עוינותם של השכנים לשעבר, את בדידותם של היהודים, את הפקרתם, את שדידתם ואת ההתעללויות השיטתיות בהם. אף שהיה נער כבן 14, הוא זוכר פרטים חשובים מחיי הגטו, כמו למשל את העובדה, שבית הכנסת הגדול של לוצק, שנכלל בתחומי הגטו, הפך למחסן ענק בו ריכזו הגרמנים את הרכוש היהודי השדוד. הוא מתאר בהרחבה את הגזרות המרובות שהוטלו על היהודים: הם נצטוו למסור את כל מעילי הפרווה שברשותם ואת כל שמיכות הפוך, נאסר עליהם לעבור ברחוב הראשי של העיר, יציאה לעבודה מחוץ לתחומי הגטו חייבה ליווי של הגורם שהעסיק את היהודים או של המשטרה היהודית. כרבים מחבריו שעבדו עבור הגרמנים, נאלץ המחבר לעבור בדיקות חמורות בכניסה וביציאה לגטו בחיפוש אחרי מזון מוברח. במרירות הוא מציין כי לתושבים הלא-יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור: קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק.
הנער יעקב צפה לא אחת בשנאה המפעפעת של האוקראינים והפולנים כלפי יהודי לוצק, שלא פחתה בשעתם הקשה ביותר של היהודים. אפילו הקראים, שהתגוררו בעיר ולפני המלחמה קיימו יחסים הוגנים עם היהודים, נדבקו בחיידק השנאה משכניהם הפולנים והאוקראינים והפנו עורף ליהודים המעונים.
סטרץ מתאר בהרחבה את המאבק לקיום של תושבי הגטו בחורף של 1941-1942, את הקור העז, שלא ניתן היה להתגונן מפניו, את הרעב, את המגיפות, בייחוד טיפוס הבהרות והדיזנטריה, את קבורת המוני המתים. עוד הוא מוסר מידע חשוב על ניסיונות הבריחה של צעירים יהודים רבים מן הגטו, כדי להצטרף לפרטיזנים, ניסיונות שרובם לא עלו יפה בעיקר בגלל כנופיות האוקראינים של בנדרה, ששרצו באיזור. הקורא יכול ללמוד הרבה על הלוך הרוחות בגטו מתיאורי השיחות שהתקיימו בבית המחבר: "בביתנו התנהלו אין-ספור שיחות מה לעשות ואיך להתכונן לקראת הבאות כיוון שהיה לנו ברור שהולך ומתקרב היום שבו יחסלו הגרמנים את הגטו". המחבר מביא את מגוון הדעות שרווחו בגטו על כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, את ההכנות למציאת מקום מסתור, את תוכניתו של אחיו הבכור לברוח מהגטו ליער, את שיטות השקר והמרמה של הגרמנים, את התנהגותם של אנשי היודנרט והמשטרה היהודית. במיוחד מוקיע סטרץ את התנהגותו של עורך הדין סשה פינצוק, ממלא מקום יושב ראש היודנראט. במצח נחושה סיפר איש זה לאביו של יעקב שלגרמנים אין שום כוונה לחסל את הגטו, ידיעה שקרית לחלוטין, שחיבלה במאמצי המשפחה למצוא מקומות מסתור או לברוח מהגטו. חלק מיושבי הגטו הכינו מקומות מסתור בבניינים ומרתפים, אך המצב היה ללא נשוא בגלל החיפושים התכופים והתנאים הקשים במקומות צפופים אלה. סטרץ היה עד ראייה למקרה המזעזע הבא:
"מצבה של האשה עם התינוק היה הקשה ביותר. בכל פעם שהתינוק היה מנסה לבכות או למלמל, הייתה האשה מצמידה אותו חזק לחזה שלה, כדי למנוע ממנו להשמיע קול. יום החיפושים השלישי נמשך שעות ארוכות, וכל אותו הזמן היה התינוק לחוץ לחזה של האשה. כאשר הסתיימו סוף סוף החיפושים, שיחררה האשה את התינוק מחיבוקה, ואז התברר שהוא הפסיק לנשום. הוא מת בזרועות אמו".

יעקב סטרץ, בצבת הגרמנים. לוצק, משפחתי ואני, בהוצאת המחבר, תשס"ה (2005), 208 עמודים.

5. יוסף שפירא: מעבר לחומות. מאבקו לחיים והישרדותו של ילד שהתבגר טרם זמנו בפולין בין השנים 1939–1947

היה כדאי לחכות זמן כה רב לצאת ספרו של אחד מן ה"גיבורים" האמיתיים של גטו וורשה, ילד יהודי שהשתייך לקבוצה, שסביבה הילכו אגדות וסיפורי נפלאות. הכוונה כמובן למוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, עליהם נכתבו כבר כמה וכמה ספרים, שהידוע שבהם הוא ספרו של יוסף ז'ימיאן המנוח [1] אף שספר זה שלפנינו יצא בהוצאה פרטית ובסיוע יד ושם, הרי הוא ספר חובה לבני הנעורים ולתלמידים בכל הגילאים וכיתות הלימוד.
שפירא, יליד וורשה, מתאר בצורה רהוטה, מדויקת וצנועה את השנים בהן נמנה עם מבריחי המזון לגטו, ואת חבורת הילדים עמה התחבר, שמכרה סיגריות בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. הסיפור משקף את התלאות שעברו על הנוער היהודי בגטו וגם את התחכום והתושייה, שאפיינו את חבורות הרחוב ששרדו את האקציות והגירושים הגדולים. טיפוסי הוא התיאור הבא:
"לפעמים היינו נכנסים לתוך הכנסייה שבכיכר, אחרי שלמדנו את כללי ההתנהגות שבתוכה. לביקורים בכנסייה היו שתי מטרות: שהייה בתוך מחסה חם ומרגיע, והזדמנות להראות לנערים הפולנים שאנחנו נוצרים טובים ונאמנים". ההחלטה להתחיל במכירת הסיגריות לא הייתה פשוטה כלל ועיקר כי משמעותה הייתה לצאת מהמחבוא ולהיחשף לעיני כל לאחר שבועות ארוכים של הסתתרות בכל מקום אפשרי. מייד לאחר הניסיון הראשון התברר, כי הרעיון מוצלח ועולה מעל ומעבר לכל הציפיות. הכיסוי היה מושלם ונתן לגיטימציה להימצאות ברחובות, וכמו כן אפשר קיום כלכלי, שהיה חשוב לא פחות. עצם העיסוק והמאמץ למצוא פרנסה השכיחו מן הילדים את המועקה ואת המתח בו היו שרויים והעניקו להם קורטוב של טעם לחיים ותקווה. הרעיון למכור סיגריות ברחוב נוצר כתוצאה מהפיקוח הנוקשה על מכירת סיגריות מצד הגרמנים, דבר שהצמיח שוק שחור פורח בתחום זה. רוב הסוחרים היו נערים פולנים שהתרכזו בצמתים מרכזיים, בתחנות רכבת, בבתי קולנוע וגם ברכבות ובחשמליות. נערים אלה היו למעשה המפרנסים של משפחותיהם. חלק מהנערים היו יתומים מאחד ההורים או משניהם מחמת המלחמה. "הצלחנו להתמזג ביניהם", כותב יוסף שפירא, "מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת. במכירת הסיגריות הייתה סכנה מסוימת, היות שהמסחר לא היה חוקי. היינו חייבים להיזהר מהמשטרה, בעיקר הגרמנית. המשטרה הפולנית הייתה מעלימה עין, במידת מה. העונש לנער שנתפס היה בדרך-כלל החרמת הסחורה. עיקר המאבק ניטש על כיבוש עמדות. הנערים הפולנים שסחרו בסביבה ראו בנו מתחרים החודרים לתחומם. לעיתים קרובות היינו מגיעים לתגרות ידיים".
פרקים מרתקים במיוחד הם: "ההתמודדות היומיומית בשטח", "הקשר עם המחתרת היהודית אי"ל (הארגון היהודי הלוחם)", "המשך ההתמודדות עם הסחטנים", "המרד הפולני בוורשה", "התקופה ערב השחרור".
הספר כתוב ברהיטות, בעברית צחה ובהגהה מקצועית. גם הצד האסתטי מצוי על רמה גבוהה. לא נותר לי אלא להמליץ עליו כעל ספר חובה ללימוד חיי הילדים היהודים בגטו וורשה.

יוסף שפירא, מעבר לחומות. מאבקו לחיים והישרדותו של ילד שהתבגר טרם זמנו בפולין בין השנים 1939–1947, בהוצאת המחבר, בסיוע יד ושם, הקרן לתמיכה בספרי זיכרונות של ניצולי שואה, רשת קניוני עזריאלי, בלא ציון מקום, 2005, 171 עמודים.

[1]יוסף ז'מיאן, מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, יד ושם, 1962.

לחזרה

▲ראש העמוד