ריאיון עם בתיה למל

לצד הנתונים ההיסטוריים והדגשים החינוכיים הנוגעים לנושא של ילדים בגטאות בתקופת השואה, בחרנו להביא סיפור אישי של ניצולת שואה, בתיה למל, שהיתה ילדה בתקופת השואה וחלק מילדותה עבר עליה בגטו בנדין שבפולין. למעט אח אחד, נספו הוריה ואחיה של בתיה למל בשואה. אמנם זהו סיפור אחד בלבד מיני רבים, אך הוא מאפשר לנו הצצה לאירועים וחוויות, הן אישיים הן קולקטיביים, בחייהם של ילדים ומבוגרים בגטו.

יוסף ויוכבד גורפינקל - הוריה של בתיה למל

בתיה למל נולדה בבנדין בשנת 1929. במהלך המלחמה היתה בגטו ובהמשך נשלחה לעבודת כפייה לגרמניה. לאחר המלחמה היא נישאה לבן עירה, ששרד את השואה, ברנרד ("בני") למל. משפ' למל מתגוררת כיום בירושלים. לבני הזוג שלושה ילדים. בנם, הצייר, הצלם והפרסומאי יוסי למל, עסק בכמה מעבודותיו בנושאים שקשורים בשואה ובמשמעותה לחיינו בהווה ובעתיד. אמו הדגישה כי כבר מגיל צעיר התגבשה אצל יוסי המודעות לשואה. עבודתו של יוסי למל נכללה בין העבודות שנבחרו לתערוכה "קולות חרוטים" במוזיאון האמנות של יד ושם בביתן התערוכות המתחלפות. בעבודה צילם יוסי את מספר האסיר של אביו, והגדיל אותו. יתכן שבכך, ביכולת של למל כיום "לשחק" במספר, יש אפשרות לשינוי כלשהו של זיכרון העבר: מספר האסיר שהוטבע ע"י הנאצים על זרועם של אסירי מחנה אושוויץ-בירקנאו ונועד לבזותם ולהפכם מבני אנוש למספרים בלבד, הופך בעבודתו של למל לאייקון בעל משמעות אחרת.

בחודש מאי 2006 סיפרה בתיה למל על "נס שבת הגדול" שהתרחש במשפחתם בתקופת השואה:

"בבנדין נימנה אבי על חסידי ראדומסק. למרות הסבל הרב יחסית שהיה מנת חלקם של כל מי שזוהו על ידי הכובשים הנאציים כיהודים חסידיים, ניסו אבא ואמא להמשיך באותה הבחנה חדה בין קודש לחול בין השבת לימות השבוע ובין פסח לשאר השנה שנהוגה אצל מי שנמנים על מעריצי "תפארת שלמה". אבי גם השתדל לשמור על המאפיינים של התלבושת החסידית – כולל האבנט המיוחד לשבתות.
בבנדין, כמו במרבית הערים והכפרים של זגלמביה, היה קושי מיוחד בניקוי ובהכשרה של הבית – גם בגלל הגשמים שהם שכיחים במקום וגם בגלל אבק הפחם הרב שהיה שוקע במקומות רבים בבית ובחוץ. לקראת שבת, ובמיוחד לקראת פסח נדרשו אפוא מאמצים רבים לניקוי הבית, ולרכישתם של חומרי הניקוי הדרושים לכך, שברובם כמעט ולא היו ניתנים כלל להשגה כבר מתחילת המלחמה. אבל לניקוי ולסידור של הבית לקראת שבת ובמיוחד לקראת הפסח התלוו גם ציפיות מתוקות: לכבוד שבת היו אבא ואמא מצליחים לפעמים לשלוף, ממקום סתר, ממתק כלשהו ולחלק אותו בין הילדים. לסעודת השבת התלוותה גם בבית מסורת של זמירות. בין הזמירות הושרו גם כאלה שהיו לפחות אצלנו, לפני המלחמה, מעין פתח למחול, שמתוך שמחה של מצווה. אך, גולת הכותרת של סעודת השבת הגיעה בהאזנה לסיפורים מרתקים שהיה כדאי לחכות להם, משבוע לשבוע, ובמיוחד כשבבית נשמעים הדי הקולות של הגשם שיורד בחוץ, ובפנים, בבית - יבש. לפיכך, כה נורא היה כאשר באותו "שבת גדול" של שנת תש"א (1940-1941) – נשמעה לפתע דפיקה רועמת בדלת של הדירה שבה התגוררנו, ההורים ועשרת האחיות והאחים. ואכן התברר שבפתח הדלת ניצב שוטר נאצי שהורה לאבי ללכת אחריו תיכף ומייד. אפילו לילדים בני שבע - שמונה לא היו אז ספקות בקשר למהותו של האסון הנורא שהתרחש כשהאב הוצא כך מהבית, כי באותה תקופה קרו כבר הלשנות רבות: המלשינים סיפקו לשוטרים נאציים שמות וכתובות של יהודים. אם המשפחה הספיקה לברר מי המלשינים/ה"מוסרים" - ולהשיג במהירות הדרושה את סכום הכסף שהמלשין תבע לקבל, היה ה"מוסר" מתחלק ב"שלל", כלומר בכסף, עם השוטר הנאצי והאסיר היה חוזר למשפחתו. אסירים, שמשפחתם לא הספיקה להתארגן להשגת הכסף - נעלמו בדרך כלל לחלוטין, וברוב המקרים נרצחו. ישבנו המומים ולמרות הרעב הנורא כמעט ולא היינו מסוגלים לאכול. והנה, לפתע, נשמעת דפיקה רפה בדלת ולאחריה נכנס אבי ורמז, שנשתוק! אבא סיפר, כי אחרי שיצא מהבית עם השוטר התגבר מאוד הגשם והשוטר שלא הכיר היטב את טיבו של הרחוב " הבנדיני" החלקלק שלנו מעד והשתרע מלוא קומתו ובמדיו בשלולית. אבא הוסיף וסיפר שממש בדרך נס הזדמנו אז לסביבה עוד כמה אנשים והוא התחמק ביניהם והצליח לחזור אלינו. אך אבא ידע שלא רצוי להסתכן ולהישאר בבית וחזר רק כדי להרגיע אותנו – ומכאן ואילך הסתתר, ולא הגיע הביתה לפחות במשך כחודשיים. ואנחנו, אמא והילדים, אימצנו לעצמנו את הביטוי 'נס שבת הגדול' כשדיברנו בינינו, על מה שקרה לנו."

בנדין הייתה אחת מהקהילות המרכזיות בזגלמביה לפני השואה.
משמאל: ארבעה תצלומים של אנדרטה בישראל לזכר הנספים של קהילות זגלמביה בשואה.

לחזרה

▲ראש העמוד