ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
לחזרה

בגיליון זה אנו משיקים מדור חדש: ביקורת ספרים. מדור זה נועד להקל על ציבור המלמדים והמתעניינים בנושא השואה והוראתה ולהציע בפניו מבחר מומלץ של ספרים חדשים שיצאו בארץ ובחו"ל. הסקירות נועדו להציג בפני הקורא את אותם ספרים הזקוקים לחשיפה בשל איכותם ומיוחדותם שאלמלא כן אולי ייוותרו בצל.

• "לקסיקון חסידי אומות העולם" / יד ושם
• "קרעי עבר. ביוגראפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני" / איריס מילנר.
• מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון. זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל / גיא מירון.
• "סיפור מחתרת – אייכמן, חברות ונקמה" / מנוס דיאמנט.

לקסיקון חסידי אומות העולם - מצילי יהודים בתקופת השואה / יד ושם

"גם בתקופה החשוכה ביותר של הכיבוש הנאצי, המשיכו להבהב כמה נקודות אור בדמותם של חסידי אומות העולם. הם מייצגים את הטובים שבאנשים, אחווה, צדק וסובלנות... בירושלים, יד ושם הנציח את אלו ששמו את נפשם בכפם, לא שעו לדבר לבד מה שציווה להם לבם ומצפונם והצילו יהודים". דברי ז'ק שיראק, נשיא הרפובליקה של צרפת.
המושג "חסידי אומות עולם" מבוסס על ממרה תלמודית לפיה כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. איך רעיון זה בא לידי ביטוי בתקופת השואה? היו אנשים שאימצו ילדים יהודיים ואמרו שהם אחייניהם שהתייתמו זה מקרוב. אחרים החביאו אנשים זרים בעליית הגג שלהם והתחלקו עמם במצרכי האוכל המועטים שהיו ברשותם, או סיפקו תעודות זהות מזויפות עבור עמיתים לעבודה לשעבר.
במהלך חמשת העשורים האחרונים, יד ושם הכיר בכ- 20,000 איש כחסידי אומות העולם. מקורם בכל הלאומים, הדתות והקבוצות החברתיות. לכל אחד סיפור אנושי המייצג את השמירה על ערכים הומניים בעולם שחלה בו התמוטטות מוסרית כללית. הם מוכיחים שלמרות הסכנה הגדולה, עדיין היו אנשים שלקחו על עצמם סיכונים עצומים כדי לקיים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך". האנשים הרגילים הללו הפכו לגיבורי תרבות ולסמלים של אומץ. הם מקור לתקווה, מודל לחיקוי והשראה.
לקסיקון החסידים מכיל את סיפוריהם האישיים של חסידי אומות העולם. זהו מסמך אותנטי של כמה מהפעולות המרגשות וההירואיות של זמננו, ומהווה אות של כבוד לאנשים שביצעו אותם.
לקסיקון החסידים יראה אור בשבעה כרכים: אחד על צרפת, שניים על הולנד, שניים על פולין, אחד על מזרח אירופה (הכולל את המדינות: הונגריה, יוון, אלבניה, יוגוסלוויה, רומניה ומולדובה, בולגריה, אוקראינה, בלרוס, ליטא, רוסיה, לטוויה ואסטוניה) ואחד על מערב אירופה (הכולל את המדינות: בלגיה, צ'כיה וסלובקיה, גרמניה, איטליה, אוסטריה, דנמרק, שוויץ, נורווגיה, אנגליה, שוודיה, ארמניה, סין, ספרד, טורקיה, יפן, ברזיל, ארה"ב, לוקסמבורג ופורטוגל). הלקסיקון כולל את סיפוריהם של חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי יד ושם עד שנת 2000. כן יופק כרך נוסף של מילואים. כל כרך כולל מבוא כללי, מבוא ספציפי על החסידים במדינה הנדונה, ערכים על כל חסיד, תצלומים, מפות והסבר על מושגים. בשלב זה הלקסיקון רואה אור בשפה האנגלית ובעתיד יראה אור גם בשפות נוספות.
עד כה ראו אור כרכי לקסיקון החסידים בפולין, בהולנד ובצרפת.
לפרטים נוספים על חסידי אומות העולם לחצו כאן

קרעי עבר. ביוגראפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני / איריס מילנר

הספרות היא אחד הכלים האמנותיים שבאמצעותם אנו מנסים להנציח את השואה, להתמודד עם זכרה, לפענח אותה ובעיקר: להשמיע בעזרתה את קולם הדומם של אלה, שאינם יכולים לדבר עוד, שגווע במערבולת הרצח וההשמדה. הכלי הספרותי מנסה לחדור לשכבות עמוקות של ההוויה היהודית בשואה, כזו שאינה מצויה תמיד בעדויות שבידינו, או לשחזר זיכרונות שכלל לא הועלו על הכתב או תועדו בדרך כלשהי.
הבנת השואה אינה אפשרית כלל בלי הספרות, שהיא אך אחד מתחומי המדע והאמנות האחרים, המתמודדים עם אתגר כמעט בלתי-אפשרי: שיחזורה של טראומת הענק, שהתרחשה לפני שישים שנה ואינה חדלה מלהעסיק את דורנו מדי יום. הספרות העוסקת בשואה היא כיום ענף ייחודי העומד בפני עצמו, לעומת השנים הראשונות שלאחר השואה, שבה התפרסמו יצירות ספרותיות מעטות יחסית, שהמכנה המשותף העיקרי שלהן היה עובדת היות מחבריהן שייכים לקהיליית הניצולים. המוטיבציה לכתיבה הייתה של הניצולים ואיש מלבדם לא ראה עצמו מסוגל או ראוי לעסוק בשואה מן ההיבט הספרותי במקומם.
מציאות זו של סופרים-ניצולים כמו ק.צטניק, אבא קובנר ואחרים התחלפה ברבות השנים והומרה למציאות שונה, שבה הספרות על השואה נכתבת בידי כאלה, שלאו דווקא היו בין קרבנותיה הישירים, ובעיקר היא נוצרת בידי בני "הדור השני", מושג המגדיר שכבה דורית המורכבת מבניהם ובנותיהם של הניצולים. המושג "דור שני" נטבע לראשונה על-ידי פסיכואנליטיקאים קנדיים, אומץ בידי עמיתיהם האמריקנים, ומהווה כיום כינוי שגור לבני הניצולים. בסיפורת, שהיא פרי יצירתם של בני הדור השני לשואה, עוסק מחקרה זה של איריס מילנר, מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, המקדישה רבים מפרסומיה לנושא ייצוגה של השואה בספרות.
ביסודו של המושג "דור שני" מונחת ההשקפה הגורסת, כי הגדילה וההתבגרות במשפחות של ניצולים הן בבחינת חווייה מכוננת רבת-עוצמה, המביאה לידי היווצרות דפוסים קוגניטיביים, אמוציונליים והתנהגותיים משותפים לאלה, החווים אותה. מושג זה התבסס כמושג מפתח בשיח השואה והפך לשם קוד המייצג את ההכרה בדבר ההשפעות המתמשכות של השואה, שנים רבות לאחר הזמן והמקום שבהם התרחשה.
דור שני לשואה קיים גם בתחום הספרות הישראלית, והוא הלך והתפתח בשנים האחרונות עד שהפך לענף מוערך ונחשב. שמות כמו נאווה סמל, סביון ליברכט, יעקב בוצ'ן, אמיר גוטפרוינד, דויד גרוסמן, מיכל גוברין וליזי דורון אינם עוד קבוצת שוליים אלא בשר מבשרה של הספרות העברית בת-זמננו, קבוצת סופרים המושפעת מן העבר אך משפיעה בה בעת על ההווה והמתהווה במדינת ישראל. גם סופרים צעירים אלה, כותבת מילנר, בדיוק כמו הניצולים עצמם, גדלו בצילו של "סוד מושתק", אשר בהקשר הישראלי, הילידי, נחשב ל"סוד מביש": סוד הטראומה של מחנה ההשמדה, אשר בו קיבלה המטפורה "אבק אדם" ממד גשמי וקונקרטי, משנשרפו היהודים בכבשנים וגופותיהם היו לאפר. עיסוקם האינטנסיווי בשואה של סופרים אלה, בני הדור השני, גם אם אינם בני ניצולים ממש, מבטא הזדהות קוגניטיבית ואמוציונלית עם צאצאי הניצולים ומאפשר לראות את המושג "סופרי הדור השני" כמושג תרבותי רחב, החורג מהגדרות סקטוריאליות של קבוצות אוכלוסייה מסוימות.
מפעלם התרבותי של היוצרים בני הדור השני בהגדרה רחבה זו, הכוללת גם את מי שאינם צאצאים ביולוגיים לניצולים, הוא ענף ורב-גוני, וכולל יצירה רחבה בתחום הפרוזה, השירה, המחזאות, הקולנוע, התאטרון והאמנות הפלסטית. בספר שלפנינו נבחן הפן הספרותי של יצירה זו, ובעיקר בהקשר החברתי והתרבותי הכולל של השינוי שחל במעמדה של השואה בתרבות ובחברה הישראלית. מילנר מבקשת לבדוק את השלכותיה ורישומיה הספרותיים של חוויית השואה על הספרות פרי עטם של בני הדור השני – מעבר לזמן ולמקום של התרחשות השואה ולהבין את גלגולי השואה כ"טראומה ישראלית", שעמה נאלצות הדמויות הספרותיות להתמודד ללא-הרף. מילנר רואה את סיפורת השואה של הדור שאחרי כמכלול אמנותי אחד, ובוחנת אותה לאור מכניה המשותפים שנוצרו על ערש יצירה משותף. היא ניגשת לסיפורת זו מתוך אבחנה שהיצירות כולן הן פרקיו של סיפור קולקטיווי, שאותו מייצרים ביחד, כפעולה משותפת ומאורגנת, לעתים אפילו שלא במודע, סופרות וסופרים בעלי מאפיינים דוריים משותפים. הסיפור שמספרת קבוצת סופרים זו הוא משותף גם מבחינת המוקדים הנושאיים וגם מבחינת מבני העומק שלה – לא זו בלבד שסיפור זה עוקב אחר ההשפעות המתמשכות של טראומת השואה, המשעתקת ומשכפלת את עצמה בחיי קרבנותיה וניצוליה ואף בחיי הדור שנולד לאחר השחרור, אלא שעניינו העיקרי הוא הצגתו של השחרור כשחרור לכאורה. השחרור האמיתי מושג רק עם מותם של הניצולים וילדיהם. כל עוד חיים הניצולים וצאצאיהם, אין כל דרך להשתחרר באמת מהשואה ומהשפעותיה, כי אלה חזקות מאתנו. וזהו המוטיב והתובנה שספרות הדור השני מטעימה: שעריה של ממלכת מחנות הריכוז נשארו במידה רבה סגורים ומסוגרים, והחיים שלאחר השחרור אינם אלא אשליה של גאולה ושל ריפוי.
זו אפוא התיזה העיקרית שמעמיד ספרה של איריס מילנר ביחס לסיפורת הדור השני, ואשר את ייצוגיה השונים הוא מבקש לבחון: בכל הנוגע לטראומת השואה, אין בנמצא גאולה או נחמה. לפיכך, הנושא שבמוקד כתב-העדות, שמהווה הסיפורת, הוא ההשפעות ההרסניות ארוכות-הטווח, מעבר לזמן ולמקום של הטרור הגרמני הנאצי על קרבנותיו. בכך, קובעת מחברת הספר, חותרת הסיפורת תחת מיתוס השואה והתקומה באומרה, שתהא אשר תהא רלוונטיות של מיתוס זה במישור הציבורי והלאומי, הרי שבעולמם הפרטי של הניצולים ובני משפחותיהם אין למיתוס זה כל מקום.
מילנר ניתחה לצורך המחקר את יצירותיהם של יותר מעשרים סופרים, חלקן באופן פרטני ומעמיק וחלקן נבדקו לצורך הדגמה וגיבוי לתיזות העיקריות.
בשנת 1949 השמיע אדורנו את המשפט המפורסם, שהפך מאז לסמל, כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ – לא תצלח ואין בה טעם. הדברים נאמרו בתגובה לפרסום שירו של פאול צלאן "פוגת המוות". מאז אותה אמרה, מנסים המושכים בעט בכל זאת לבטא את הבלתי-ניתן לביטוי וזהו גם מוטיב שמילנר חשפה ביצירותיהם של בני הדור השני בסיפורת: הם מכירים בזכותה של הספרות להתמודד עם עקבותיה של הטראומה, ותומכים בלגיטימיות של הניסיון לייצג את השואה באמצעות טקסטים. הם סבורים, כי ללא ייצוג מילולי לא תיתכן עדות ממשית על העבר שהומת פעמיים: פעם אחת, כשהושמד פיסית על-ידי הגרמנים, ופעם נוספת, כשזכרו הודחק על-ידי שרידיו המעטים.
שלא כרבות מן היצירות הספרותיות הישראליות על השואה שהתפרסמו בעשורים הראשונים לקום המדינה, סיפורת הדור השני מפגינה מודעות לבעיות שהיא יוצרת בעצם קיומה ומעמידה במרכזה כנושא בולט את עצם הבעייתיות של "כתיבה ושואה".
ספרה של איריס מילנר אינו קל לקריאה, אך כשצוללים לתוכו – יוצאים נשכרים, שהרי הוא מרתק ומלמד.
איריס מילנר: קרעי עבר. ביוגראפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני. המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן באוניברסיטת תל-אביב והוצאת עם עובד, תל-אביב, 2003, 247 עמודים.

מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון. זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל / גיא מירון

עבור רבים מיהודי גרמניה, שנאלצו לנטוש את מולדתם האהובה משנת 1933 ואילך בגלל השלטון הנציונל-סוציאליסטי, היו ההגירה לארץ-ישראל וההיקלטות בה בבחינת משבר חריף. עם זאת, לאחר שנות הסבל והמצוקה הכלכלית, התרבותית והמנטלית הראשונות הצליחו רוב רובם של העולים הללו, שנתכנו "ייקים", לפלס לעצמם דרך בארץ החדשה, השונה כל כך ממה שהכירו, התאקלמו והתערו בארץ. מחקרים וספרים שהוקדשו לעליית העולים מגרמניה וקשיי הסתגלותם בארץ-ישראל ביקשו לברר מפי העולים את פרטי המשבר וההתגברות עליו. מחקרים אלה מתבססים בחלקם על תיעוד שבעל-פה, (oral history), ובהם ניתן ליוצאי גרמניה שופר לביטוי זיכרונותיהם ולתיעוד רשמיהם וחוויותיהם.
המחקר שלפנינו, פרי עטו של ד"ר גיא מירון, חוקר בכיר במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים וחוקר במכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם", בוחן את פניה השונות של תודעתם העצמית של יוצאי גרמניה בארץ-ישראל ובמדינת ישראל על-פי מדגם של ארבעים חיבורים אוטוביוגרפיים, שכתבו אנשים אלה בשבתם בארץ. נכון, שלא ניתן לשקף באופן סטטיסטי את הריבוד החברתי המגוון של כ-50 אלף העולים שהגיעו מגרמניה ב"עלייה החמישית" באמצעות ארבעים חיבורים בלבד, ולכן התבססה בנייתו של המדגם על השאיפה לשקף עד כמה שאפשר את מגוון הטיפוסים הרווחים בין יוצאי גרמניה בארץ מבלי להתיימר לקבוע את שכיחותם. בדרך זו הושגו העומק והאיכות בניתוח החיבורים על חשבון הייצוג הסטטיסטי. נוסף על המדגם המרכזי נבדקו כמידגם משנה כמה עשרות קטעי זיכרונות קצרים שנכתבו אף הם בידי יוצאי גרמניה בארץ.
כדי לתרום לדיון הביקורתי בעיצובם של דפוסי הזכירה של יוצאי גרמניה בארץ בדק מירון במחקרו גם שתי קבוצות ביקורת: ארבעה חיבורים שכתבו יהודים יוצאי גרמניה שהיגרו לארצות-הברית וארבעה חיבורים נוספים שכתבו יהודים שעלו מגרמניה לארץ-ישראל אך העדיפו אחר-כך לרדת לגרמניה. קבוצות הביקורת שימשו בעיקר כדי להצביע על השונה והדומה בינן לבין חיבורי המדגם הראשי ולמקד את תשומת הלב בפרספקטיוות, בדרכי מבע ובסמלים של העבר היהודי-הגרמני המופיעים בקבוצות הביקורת ונעדרים מהקבוצה הראשית.
שיטת המחקר היא אפוא מקורית ומבטיחה חשיפה אותנטית של הלכי הרוח והגישות האישיות של הכותבים בכל הקשור לייצוג העבר. החיבורים שבמדגם מתאפיינים בכך שהכותבים מספרים בהם על עצמם בגוף ראשון. הם פונים לילדיהם ולנכדיהם, לדור הצעיר בישראל ולעתים אף לצעירים הגרמנים ומציגים לאורך כל הדרך את העובדה שחוו על בשרם את האירועים המסופרים כמקור הסמכות לכתיבתם. חלק מהחיבורים שמירון בוחן בספר הם אוטוביוגרפיות במובן הספרותי המקובל והמחמיר של המונח, כלומר הם מעמידים במרכז את ה"אני" של הכותב ומתמקדים בהתפתחות חייו הפנימיים והחיצוניים. חיבורים אחרים מתאימים לאפיון כזיכרונות (memoir), שחלק ניכר מהם מוקדש לתיאור הסביבה שבה חיו הכותבים וחלק מצומצם יותר לדינמיקה האישית של התפתחות ה"אני" שלהם.
יהודי גרמניה שעלו לארץ הרבו לכתוב. חלק מחיבוריהם זכו לתהודה ציבורית כשהופיעו בדפוס או כאשר נכתבו בידי אישים שהתפרסמו בזכות הקריירה המזהירה שלהם, כמו גרשום שלום. המחבר מדגיש כי כדי לשקף באופן המקיף ביותר את תמונת העבר היהודי בגרמניה הוא העניק לכל החיבורים, בלי קשר למוניטין של בעליהם, יחס שווה. החיבורים האוטוביוגרפיים נכתבו לאחר מעשה ומשקפים את נקודת המבט הסובייקטיווית והרטרוספקטיווית של הכותבים. זוהי נקודת המוצא שהנחתה את המחבר, שאינו מתיימר לשחזר על סמך חיבורים אלה את עברם של הכותבים בגרמניה ובארץ-ישראל כמו שהיה במציאות, אלא לבחון את דמותו הסובייקטיווית של עבר זה ואת דרכי עיבודו בידי הכותבים מבעד להווה הישראלי. כלומר, החיבורים האוטוביוגרפיים נבחנים כאן לא במקורות היסטוריים המתארים את חיי היהודים בגרמניה אלא כחלק מהזיכרון ההיסטורי של תקופה זו. גיא מירון יוצא מנקודת ההנחה, שקיים מתח מתמיד בין ההיסטוריה לבין הזיכרון, או בין עברם הממשי של הכותבים לבין ייצוגו של עבר זה בחיבוריהם. עיצוב הזיכרון האישי הוא העומד לביקורת ולמבחן במחקר מבריק זה.
המרכיב היהודי והמרכיב הישראלי, השזורים זה בזה, נידונים בספר לנוכח הנסיבות ההיסטוריות הישראליות שבהן נכתבו הדברים, מבלי שהמחבר מנסה להכריע הכרעה ברורה בשאלה, אם הדברים היו כך באמת. הסוגיה המרכזית הנידונה היא דמותו של העבר כפי שהיא משתקפת בתודעתם של היחידים, אשר מגשרים בתהליך ההיזכרות שלהם על פני פערי הזמן והמקום שבין התרחשות העבר לשיחזורו.
בקרב יהודי גרמניה רווחה הנטייה לכתוב זיכרונות אוטוביוגרפיים עוד בהיותם במולדתם. זאת בעיקר בזכות הזדהותם עם האתוס המדגיש את ערכו של היחיד ובמיוחד את ערכו של המשכיל בעל תפיסת העולם התרבותית. להתהוותן של כרוניקות משפחתיות בעלות מרכיב אוטוביוגרפי בקרב יהודי גרמניה תרמה מרכזיות ערכי המשפחה בתרבות הבורגנית היהודית-גרמנית. אך בראש ובראשונה, האופי המורכב של השתלבות היהודים בגרמניה, בתרבותה ובחברתה, הוא שהעניק לספרות הזיכרונות האוטוביוגרפית היהודית-גרמנית את ייחודה ותרם ליצירתה. יהודי גרמניה עסקו באינטנסיוויות בבעיית זהותם. הם היו עסוקים בשאלת הגדרתם העצמית בין גרמניות ליהודיות ותרו אחר מערכת המונחים שתגדיר במדויק את זהותם.
רוב יהודי גרמניה שעזבוה בשנות השלושים תפסו את עזיבתם כהתנתקות כואבת ולעתים אף כגלות מן הארץ בה ראו מולדת,ושלמענה לחמו, נפצעו בקרבות ונפלו חלל. ההתכחשות המשפילה של מולדתם כלפיהם פצעה את נפשם קשות והותירה בה צלקת כואבת. הכתיבה האוטוביוגרפית נועדה לסייע להם בעיבוד תהליך האבל על אבדן מולדתם שכה אהבו. הם רצו בכתיבתם להנציח את העולם שממנו באו ולהעביר משהו ממורשתם הלאה לדורות הבאים. לצד השאיפה להנצחת העולם שהיה ניסו רבים מהכותבים ליצור באמצעות סיפור חייהם גשר בין העולם היהודי-גרמני לבין הסביבה החדשה שבה נקלטו. לפיכך קיימת ברוב החיבורים חלוקה ברורה בין הקטעים המתייחסים לסימביוזה היהודית-גרמנית לבין אלה, הפונים להווה היהודי-ישראלי ומדגישים נטיות ושורשים יהודיים וציוניים בסיפור חייהם.

הספר, המושתת כאמור על מדגם המתבסס על זיכרונות כתובים בלבד, מורכב משני חלקים: בראשון מתוארות הסוגיות ההיסטוריות המרכזיות שהעסיקו את יוצאי גרמניה בכתיבתם האוטוביוגרפית (חלק זה עוסק, בין השאר, בנסיבות שבהן ניגשו הכותבים למלאכת הכתיבה, בקהל הקוראים שאליו הם פונים, בשפת הכתיבה ובמטרות הכתיבה המוצהרות, בבעיות המתודולוגיות הכרוכות בקריאה היסטורית ביקורתית של חיבורים אוטוביוגרפיים, בדרכי ייצוגה של ההוויה היהודית-גרמנית - יהודיותם וגרמניותם של הכותבים, בדרך שבה הם רואים את יחסי היהודים והגרמנים במבט לאחור ובדרך שבה הם תופסים את קצו של הקיום היהודי-גרמני. כן עוסק חלק זה בבחינת סיפוריהם של הכותבים על קליטתם בארץ-ישראל ועל חייהם בה.
חלקו השני של הספר עוסק בניתוח החיבורים האוטוביוגרפיים כטקסטים שלמים. בין השאר נדונים כאן הדינמיקות השונות של התפתחות הסיפורים האוטוביוגרפיים והדרכים שבהן מנסים הכותבים להקנות לסיפוריהם לכידות. ארון הספרים ועולם המוסיקה, שני מרכיבים חיוניים בחיי הרוח של יהודי גרמניה שעלו לארץ, ורצו להמשיך בה את חיי התרבות העשירים שניהלו בארצם הקודמת.

המסקנות העולות מהעיון הביקורתי והמעמיק בחיבוריהם של היהודים הגרמנים הן מאלפות ומעידות על נבונותה של שיטת המחקר בה בחר ד"ר מירון. הנה כמה מהן: שאלת זהותם התרבותית של יהודי גרמניה, הכרוכה גם בשאלת הסתגלותם החברתית, היא שאלה מורכבת שנשארה פתוחה למשך זמן ממושך. אמנם, הם הפכו ברובם לפטריוטים ישראלים ונטלו חלק פעיל בהגשמת המפעל הציוני, אך שפתם, מורשתם התרבותית וזיכרונותיהם הוסיפו לייחד אותם מסביבתם ולהיות להם בסיס להתארגנות חברתית נפרדת. ניתן להצביע על שתי קבוצות כותבים מרכזיות, השונות זו מזו בנוגע לסיפור המסגרת האוטוביוגרפי. האחת מורכבת מאנשים שכותבים מתוך תחושה שמימשו בחייהם את ייעודם והשנייה – מאלה שמגיבים בחיבוריהם לטראומה של חורבן וקרע. שתי נקודות מבט אלו, כפי שמראה המחקר, משתקפות לא רק בסיפורי המסגרת של "העכשיו האוטוביוגרפי", אלא גם בסיפורי העבר עצמם. הן ניכרות בדרך ייצוגם של החיים במולדת הישנה ובתיאורי הפרידה ממנה, בסיפור החיים במולדת החדשה ואף במבנה הכולל של החיבורים. עוד עולה מן המחקר, שלרוב הכותבים יש נטייה להדגיש את ההיבט היהודי של חייהם בעבר ולהמעיט בחשיבותו של ההיבט הגרמני. היסוד הגרמני בזהותם של יהודי גרמניה וסיפור תהליך ההתגרמנות של משפחותיהם ושלהם עצמם, שהיו כה דומיננטיים בכתיבה האוטוביוגרפית היהודית בגרמניה עד 1933, מוסטים ממרכז הדיון ואת מקומם תופסים יסודות וסמלים יהודיים, שנדחקו לעתים לשוליים בתקופת האמנציפציה. הזהות היהודית מובלטת בחיבורים על הזהות הגרמנית, אך אין לראות בכך ויתור על היסוד היהודי-גרמני בסיפורי חייהם ובזהותם. למרות השתלבותם הטובה של יוצאי גרמניה במרקם החברתי הישראלי, לא נענו רבים מהם לתביעה המתמדת שהופנתה אליהם להפוך לישראלים ללא שיור, והם המשיכו להזדהות עם שפת האם שלהם, עם תרבות ארץ המוצא ועם חלקים מסיפור עברם הקולקטיווי, גם אם סיפור זה עבר עיבוד מחודש לנוכח ההזדהות האידיאולוגית עם הציונות והישראליות, שאימצו רובם.  עם זאת, ישראליותם החדשה של הכותבים לא הביאה לביטול זהותם היהודית-גרמנית, ושתי שכבות אלה בהיסטוריה האישית ובתודעה העצמית שלהם הוסיפו להתקיים זו בצד זו והייתה השפעה הדדית ביניהן. הקשיים הניכרים, שהיו כרוכים בתהליך ההשתלבות בארץ, עודדו את התהוותן של קבוצות חברתיות על טהרת יוצאי גרמניה, והיה בכך כדי לרכך את הצדדים הבעייתיים שבתהליך קליטתם, אך מובן שכל עוד נשמרו בקרבם, דפוסי חיים והווי גרמניים, לא יכולים היו עולי גרמניה להתמזג בחברה הישראלית מיזוג מלא.
נראה, שהאתגר העיקרי שעמד בפני יהודי גרמניה, למרות הזדהותם המוחלטת עם מדינת ישראל והרעיון הציוני, היה התגברות על תחושת הרדידות והנחיתות התרבותית, ששררו בארץ ויצרו אצלם תחושת חסר והחמצה. העולם התרבותי ממנו באו היה עולם שונה בתכלית וכדי להסתגל למציאות התרבותית השוררת בארץ נאלצו עולי גרמניה להתפשר על כל צעד ושעל אם כי הם ניסו בכל זאת לשמור על ערש תרבותם ביוצרם מעין אי תרבותי עצמי משלהם.
החיבורים הנבחנים במחקר משקפים בצורה פלסטית ובהירה מאוד את המשבר בחיי כותביהם – ואת דרכי ההתגברות עליהם. השבר הטראומטי ביותר היה עבורם אבדן מולדת, מעבר מסביבה תרבותית אחת לשנייה, שונה בתכלית ותהליכי הסתגלות קשים ביותר במולדת החדשה. הכותבים מנסים – איש איש בדרכו – לכרוך את ההוויה הישראלית בסיפוריהם עם העולם שעזבו מאחור והמייחד את עולי גרמניה, בהבדל גמור מעולי פולין, למשל, שתקופת השלטון הנאצי, על סבלותיה ומחיר הדמים שגבתה – לא היה בה כדי למחוק כליל מתודעת היהודים הגרמנים את תמונת העולם שקדמה לשנת 1933, ולא היה בה כדי להביא לביטול הקשר הנפשי לתרבות הגרמנית ולקסמיה. הישראליות תפסה אמנם בהדרגה מקום מרכזי בעולמם הרוחני והתרבותי והזדהותם עם המולדת החדשה מילאה את החלל הפעור, אך "ההשתייכות הגרמנית" גם היא לא נעלמה לחלוטין והוסיפה ללוותם בהתמדה. שנות השואה, מכל מקום, מתנהלות על מסלול אחר, מרוחק ומנותק מכל מה שהיה לפניהן.


ספרו של מירון מפנה זרקור אל תחום מחקרי, שמעטים הם החוקרים המקדישים לו את מחקרם. תחושת השבר שעמה חיו רוב יהודי גרמניה כל ימי חייהם מאז עזיבתם את גרמניה לא ידועה לרבים. גיא מירון חושף היבט זהות, תודעה עצמית, זיכרון, ביטוי עצמי ומורשת תרבותית בצורה חדה ומוחשית. ה"ייקים" הולכים ונמוגים מאתנו, נותרו רק הבאים בימים, בני השמונים והתשעים, ואולם תרומתם ליישוב ולמדינה והישגיהם המזהירים בתחומים מרכזיים בחיינו – לא במהרה ייעלמו, וטוב שלמדף הספרים, העוסק ביוצאי גרמניה ובעולמם הרוחני, נוסף עתה ספר חשוב זה.
גיא מירון: מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון. זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל. המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר , האוניברסיטה העברית ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, ירושלים תשס"ד-2004, 351 עמודים.

סיפור מחתרת – אייכמן, חברות ונקמה / מנוס דיאמנט

ספרו האוטוביוגרפי של מנוס דיאמנט הוא ספר זיכרונות בלתי-שגרתי על השואה, בעיקר משום שמחברו הוא אדם מקורי ובלתי-שיגרתי. מנוס הוא לוחם בנפשו, וככזה היה פעיל בלחימה נגד הגרמנים, בדרכים שונות: בהתארגנות מחתרתית של בני נוער יהודים, בהברחת צעירים יהודים אל מחוץ לגבולות השלטון הנאצי, במרדף אחרי פושעים גרמנים, עד לגולת הכותרת של מאבקו, והיא איתור התמונה האחת והיחידה של אדולף אייכמן, גילוי שהוביל למעצרו ולשפיטתו של "אדריכל הפתרון הסופי". הספר גם נכתב מלכתחילה במחשבה תחילה להשפיע על הדור הצעיר לאמץ את מכלול הערכים שמנוס דוגל בהם כל ימיו: שמירת הזהות היהודית בגאון ואקטיוויות לוחמת כשהדבר נדרש. פרשיות הלחימה של מנוס החלו כבר מילדותו, בעיר קטוביץ בפולין. בהיותו נער בן אחת-עשרה השליך אבנים בחלונות הקונסוליה הגרמנית בעירו ומאותו רגע ואילך החליט לבחור בדרך המאבק. הוא הצטרף לתנועת "הנוער הציוני", שבה ספג את ערכי הציונות ואהבת העם היהודי וארץ-ישראל. "אני הנני מה שאני בזכות עברי התנועתי" חוזר ומצהיר מנוס בקביעות. בתנועה עוצבו ונצרפו תכונותיו האישיות, שליוו אותו מאז בדרכי המאבק בגרמנים ובעוזריהם: הנאמנות לתנועה ולערכיה והנאמנות לחברים, אותם אין נוטשים לעולם, הנדר שנדר בנעוריו, לעולם שלא ליפול בשבי הגרמנים ולא להיות שבוי במחנה ריכוז כלשהו – קוים ונשמר במלואו.
מנוס מתאר בספרו בפרוטרוט את פרשיות התחמקותו התכופות מהגרמנים בעיקר בזכות תושייתו, זריזותו וערמומיותו, ולא מעט בזכותן של נשים כמו זמרת מועדוני הלילה שופעת החזה בווינה, שלא הייתה אלא יהודיה מוסוויית, או יובנקה, הקשרית והפרטיזנית היוגוסלווית היפיפייה, שאותן הצליח בלי כל קושי להקסים ולכבוש. בזכות ה"ג'נטלמניות" השופעת וקסמו הגברי ניצל לא אחת ממוות, ואף הציל לא מעטות מבין ידידותיו היהודיות, כמו פרדקה מאזיה, זושיה מינץ ואחרות.
אישה המוקסמת מאישיותו גם עומדת במרכז פרשה, אותה ניתן להגדיר כשיא הישגיו במאבקו רב-השנים לאיתורם והענשתם של פושעים גרמנים - מאריה מיסטלבאכר, אוסטרית מהעיירה דופל. אהובתו זו של אייכמן, היא שאפשרה מבלי-דעת לאתר את תמונתו היחידה של אדולף אייכמן, שדאג באובססיוויות לחסל כל תצלום שלו כדי להרחיק מעליו את ידי משיגיו. מאריה זו הייתה רק אחת מאהובותיו של אייכמן, ולה העניק באחד מביקוריו תצלום פורטרט, שאותו הדביקה באחד מאלבומי התמונות שלה. בהוראתו של מפעילו ב"הגנה", אשר (ארתור) בן-נתן, יוצא מנוס למצוד אחרי התמונה במסגרת המבצע הסודי שכונה "המשימה אייכמן", ולבסוף מצליח להשיגה. הנה התיאור:
" מאריה המשיכה לדפדף באלבום. דף אחר דף הסבירה לי מי הוא כל אחד מהמצולמים. ...לפתע נעצרה והפנתה את תשומת לבי לדמותו של גבר בעל אף חד ושפתיים קמוצות: 'זהו אדולף', קראה ונאנחה, 'אדולף שלי. מי יודע מה קרה לו. הוא היה גבר לעניין. כנראה לא חזר מהמלחמה, אחרת היה מגלה סימני חיים ומתקשר'".
בזכות תמונה זו של אייכמן הצליח ה"מוסד" לעלות על עקבות הפושע בארגנטינה כעבור כמה שנים.
הנשים היו אפוא המפתח שהביא את מנוס לא פעם להישגיו ולמעלליו כסוכן חשאי. אך לא רק פרשיות אהבים קשרו את מנוס לנשים – גם פרשיות הצלה של חברות המחתרת היהודיות, שרבות מהן חייבות לו את חייהן.
פרשייה מרתקת אחרת היא פגישתו של מנוס עם רעייתו של אייכמן ורה בעיירה אלטאוסיי שבאוסטריה. בהופיעו כ"דוד הנרי" הוא מצליח להתיידד עמה ועם ילדיה ובאחד הימים הוא יוצא עם שלושת הילדים, קלאוס, האנס ודיטר לשיט באגם ומתלבט קשות איך לנהוג בהם. בקלות הוא מסוגל להשליך אותם למים ולהטביעם. לא נגלה כאן את סופו של הסיפור המותח, אך נוסיף עוד, כי מנוס בונה במודע את יריעת הנרטיב כסיפור מתח, שכל תסריטאי הוליוודי היה שמח לעבד לסרט שובר-קופות.
אותם סממני מתח וחשאיות איפינו את פעלו של מנוס גם בשנים שלאחר השואה, בהן פעל במסגרת המוסדות החשאיים של המדינה שבדרך, בעיקר ברדיפה אחרי פושעים גרמנים באירופה. גם בתחום זה היו הישגיו משמעותיים, אלא שלמרבה הצער, הפרק על תקופה זו, תקופת "הנוקמים", נותר ברובו מחוץ לכתב-היד של ספר זה, בגלל מחלתו הקשה של המחבר. וחבל, שכן פרק עלום זה מן הראוי שייכנס לפנתיאון הגבורה היהודית כפרק בלתי-מפוענח עדיין, השייך לעידן הבתר-שואתי.
מקום מרכזי בספר מוקדש לחבורת הצעירים האידיאליסטיים שנקראה "קבוצתנו" (בפולנית: "נאשה גרופה"), שהוקמה בעיר סוסנובייץ בראשית שנת 1942, בפיקודו של יוז'ק קוז'וך. בין השאר עסקה הקבוצה בהשגת תעודות מזויפות עבור צעירים יהודים ובארגון הברחת הגבולות לארצות השכנות, בעיקר לרומניה ולהונגריה, חבלה ברכוש גרמני וניסיון לסכל גירוש יהודים לאושוויץ (אחד מניסיונות אלה אפילו עלה בהצלחה). בין חבריה היו בחורות ובחורים נועזים, נאמנים זה לזה עד תום, ובתוכם גם שמות שליוו את היישוב העברי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל לאחר מכן, כמו אמיל בריג, גיבור ישראל (נפטר לפני שנתיים בארץ), אולק גוטמן (הוא אלכס גתמון האגדי), אחד האישים החשאיים והנועזים ביותר בתולדות המדינה, שרבים ממעשיו במסגרת ה"מוסד" יישארו ככל הנראה חסויים. אחדים מהם שילמו בחייהם על פעילותם המחתרתית, ובהם היפק גליצנשטיין, הארי בלומנפרוכט, חיים טננוורצל, והמפקד יוז'ק קוז'וך.
על חבריו לקבוצה כותב מנוס: " חבורה מיוחדת במינה של אנשים, שפעלו כולם בשביל אחד והאחד בשביל כולם להצלת חיים. לא זכור לי שנתקלתי בקבוצה מסוג זה: כה מלוכדת לאורך כל שנות המלחמה, כה עצמאית ובעלת תושיה בעזרה למען השני ובנכונות לפעול למענו תוך סיכון עצמי, בהצלת חברים ובמאבק נגד הגרמנים".
אהבת ארץ-ישראל ללא-סייג ורצון עז להציל יהודים ולהביאם לחוף מבטחים – אלה הקווים העוברים בספר כחוט השני, מלווים באנקדוטות מרתקות ובפגישות עם אישים מוכרים כמרדכי אנילביץ' וד"ר יאנוש קורצ'אק.
מנוס דיאמנט מספר בספרו אך מעט משלל חוויותיו ועלילותיו בימי השואה. את יתרת סיפוריו ייקח אתו מן הסתם בהגיע יומו. יש לקוות, כי שאיפתו הגדולה, שהספר ייקרא בידי הנוער הישראלי, אכן תוגשם.
לסיום ייאמר עוד, כי מנוס היה ער לעזרתם של ידידיו הלא-יהודים שתמכו ועזרו לו ולחבריו, אנשים כמו יוהאן פשיידט האוסטרי, ודאג שיקבלו את אות חסיד אומות העולם מידי יד ושם. בספר מקדיש מנוס מקום לסכנות שנטלו על עצמם ומעלה על נס את אצילות נפשם.
מנוס דיאמנט: המשימה – אייכמן. סיפור מחתרת, היכרות ונקמה. הוצאת ירון גולן, תל-אביב, תשס"ד 2004, 334 עמודים.

את הספרים ניתן לרכוש בחנות המקוונת.

לחזרה

▲ראש העמוד