|
|
|
|
גירסה להדפסה
|
|
ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
בגיליון זה
אנו ממשיכים לסקור ולהציג בפני ציבור המלמדים והמתעניינים בנושא השואה
והוראתה, ספרים חדשים בנושא שיצאו בארץ ובחו"ל. הסקירות נועדו להציג בפני הקורא את אותם ספרים הזקוקים לחשיפה בשל איכותם
ומיוחדותם שאלמלא כן אולי ייוותרו בצל.
1 . מרדכי צ'יכנובר, מרחוק
כוכב מנצנץ
ספרו של מרדכי צ'יכנובר הוא לא ספר זיכרונות
שיגרתי של אחד מניצולי אושוויץ-בירקנאו. ייחודו של הספר הוא בכך שמחברו
השתייך לפלוגת "מתקני הגגות", קומאנדו עבודה שאפשר לחבריו מרחב תמרון גדול
בהרבה משל שאר האסירים, ובכך יצר למענם אפשרות לבקר ברוב חלקי המחנה ולהיכנס
למקומות, שכף רגלו של אסיר רגיל לא דרכה בהם. הודות לכך הצליח צ'יכנובר ליצור
קשר עם חברי המחתרת בבירקנאו ובמיוחד עם מחתרת אנשי ה"זונדרקומאנדו".
צ'יכנובר הוא אחד היחידים מקרב אסירי אושוויץ, שיכלו לבקר בתדירות גבוהה
באופן יחסי בצריפם של אנשי ה"זונדרקומאנדו" ולהתוודע אל עולמם, שהיה עלום
וחסום מעיני שאר אסירי המחנה. על שיחותיו עם אנשי הפלוגה ועל העבודה המחתרתית
באושוויץ, שעד היום רב הנסתר על הנגלה בה, מוסר המחבר בספר זה פרטים חשובים
ביותר, שכמותם לא נמצא בשום מקור אחר.
בין הגורמים שהקלו על צ'יכנובר את יכולת
התנועה במחנה ואת קשריו הטובים עם גורמים במחתרת הייתה האחווה ששררה בין בני
העיירה מאקוב-מאזובייצקי, שהמחבר נמנה עם בניה. לרוע
המזל גויסו צעירים
יהודים רבים מבני העיירה לשירות ב"זונדרקומאנדו"
- ה"פלוגה המיוחדת" עם הגיעם
למחנה, והם השתדלו לשמור על קשרים בינם לבין עצמם גם בהיותם אסירי המחנה.
רבים מהם השתתפו במרד ה"זונדרקומאנדו", שהתרחש ב-7 באוקטובר 1944, ונהרגו
במהלכו.
אהבתו של צ'יכנובר לעיירתו, שם עברו עליו
ילדותו ונעוריו, באה לביטוי בחלקו הראשון של הספר, המוקדש לחיי היהודים
במאקוב-מאזובייצקי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. החלק המוקדש לעיירה רווי
נוסטלגיה, געגועים וצער, על העולם הקסום שאבד לעד. המחבר מעניק לנו תמונה
שלמה של חייו בעיירה, של משפחתו ושל הזרמים הרוחניים ששררו בתוככי קהילת
מאקוב-מזובייצקי.
מרדכי צ'יכנובר ניחן
בזיכרון מופלא. אף לא פרט אחד נשמט מתיאורו המפורט, הנוטל את הקורא אל
אירועים ומקומות בצורה הפלסטית והריאליסטית המרבית. מעטים הם ספרי הזיכרונות,
המוסרים מידע כה רב וכה מדויק על אושוויץ-בירקנאו כספר זה. המידע על חייהם
הפנימיים של אנשי ה"פלוגה המיוחדת" הוא נדיר וייחודי. מחנה בירקנאו מתואר
בצורה תלת-ממדית ואמינה. יתרון נוסף של המחבר הוא יכולתו להתבונן על האירועים
בפרספקטיבה הנכונה ולפרשם באורם האותנטי גם לאחר 60 שנה.
הספר "מרחוק כוכב מנצנץ" הוא
לדעתנו אחד מספרי הזיכרונות האיכותיים והמרגשים ביותר של ניצולי אושוויץ שראו
אור בשנים האחרונות וחבל, שהוא נאלץ להופיע בהוצאה פרטית, ולא בהוצאת ספרים
מקצועית, עובדה היוצרת לעיתים יחס בלתי-מכובד כלפי ספרים מסוגו, ללא כל
הצדקה. אולי ניתן לתקן את המעוות גם עתה מאחר שהספר עומד בכל אמות המידה
המקצועיות.
הספר הופיע בפורמט מהודר ואסתטי, נקי משגיאות דפוס מיותרות ורק חבל ששמות
גיאוגרפיים ומונחים שונים נדפסו במירכאות. ניכר גם חסרונו של אינדקס, שכן
צ'יכנובר מזכיר אנשים ומקומות מרובים בעדותו החשובה, אותה הוא מעביר בספר זה
לדורות הבאים.
מרדכי צ'יכנובר, מרחוק כוכב מנצנץ,
בהוצאת המחבר, בשיתוף יד ושם. ראיון ועריכה: אסתר אברהם (שמחוביץ). עיצוב
כריכה: יעקב גוטרמן. תל-אביב תשס"ה – 2005 . 349 עמודים.
2 .
אלונה פרנקל, ילדה
אם כבר נדמה היה, שמוצו כל
סגנונות הכתיבה על השואה, בא ספרה המקסים של אלונה פרנקל, שזכה לא מכבר בפרס
ספיר לספרות ובפרס על-שם בוכמן מטעם "יד ושם" ללמדנו, שעדיין יש מה לחדש
בתחום ספרות השואה.
הספר "ילדה" מתאר פרקים שונים
מילדותה של המחברת בפולין, ובין השאר הוא מצייר ילדות במסתור – פרק שרבים
מאתנו שמעו על אודותיו, אך אינם יודעים בדיוק מה כרוך בתוכו, איזה קורבן נדרש
כדי לעבור אותו בשלום ואיזה מחיר הוא גבה. לעיסוק בתקופת השואה עצמה נוספים
בספר גם דיונים בתקופות אחרות, לפני השואה ואחריה, אך לא בסדר כרונולוגי
כלשהו ותוך יצירת תערובת מרתקת וסוחפת. פרנקל מצליחה באמצעות עושר סגנוני
מקורי להעביר לקורא את רובדי עולמה הרגשי והחושני כילדה יהודיה, הנאלצת
להתמודד עם הכורח להתכחש למורשתה, למנהגיה, לתרבותה ולעברה כדי לשרוד.
פרנקל, המוכרת כסופרת ילדים
ומאיירת מהשורה הראשונה, משחררת בספרה זה, המוגדר כ"ראשון למבוגרים", את
מערבולת הרגשות והזיכרונות שהצטברו בה בימי השואה, מערכת אמוציונלית בה
כלולים בין השאר תחושות נטישה, בדידות ובעיקר פחדים וחוסר ביטחון. בתוקף
הנסיבות נמנעה ממנה ילדות שגרתית, קונבנציונלית, ולדבר זה היה מחיר כבד.
התסכולים, הפחדים והכעסים שהודחקו משך עשרות בשנים, יוצאים סוף סוף לחופשי
במעין קתרזיס נפלא, ולא לחינם משווה חבר השופטים של פרס ספיר את "ילדה"
ליצירותיהם של סופרים כמו פרימו לוי, אידה פינק, תדיאוש בורובסקי ואהרון
אפלפלד. טכניקת הסיפור היא כזו, שאי-אפשר שלא להיכנע לנרטיב ולצלול לתוך
עולמה של המספרת, עולם הגדוש בדמויות, באפיזודות, באירועים, בדיאלוגים ובעיקר
בגילוי לב ובחשיפה אישית ואינטימית גדולה, שהיא כה חיונית להכרת עולמה של
הכותבת. הספר גדוש בכאב – בעיקר על חשך באהבה מצד הוריה ועל ילדותה שנעשקה,
אך בה בעת הוא גדוש גם באירוניה דקה על דמויות שונות, שהילדה אילונה
פוגשת במהלך ילדותה הנפתלת במקומות המסתור, בפולין שאחרי המלחמה ובארץ.
הכאב המריר ניכר בקטעים כמו זה:
"העננים, הסוס, החזירים,
האווזים, פרחי החמניות, התירס שחרוזיו הצהובים מסודרים שורות שורות תואמות
ומושלמות, ועטופים שיער פיות בצבע סלדין עדין, שיער מבריק כמו שהבריק הבד
הצהוב של הליצן הבלתי-מושג אצל גברת הלה פישמן המפלצת, אחרי שכבר לא הייתה
המלחמה בעולם.
הגזר הכתום והמתוק שאפשר לשלוף
מהערוגה, לנגב בשרוול ולכרסם, ולו בלורית פרועה, תחרה ירוקה.
דברים מופלאים, מרהיבים ביופיים.
כולם נגזלו ממני ביום שהניה סרמט זרקה אותי למחבוא של אמא שלי ואבא שלי.
כך אמא שלי סיפרה, סיפרה וסיפרה:
היא זרקה אותך בחזרה אלינו. הגטו כבר לא היה. זה היה מוות בטוח. היא זרקה
אותך למוות בטוח. יוזק ויוזקובה לא רצו להחביא ילדה. היא לקחה אותך, וזרקה"
(עמוד 151).
זיכרונות השואה דורשים לעיתים שנות
הבשלה רבות מאוד כדי לפרוץ בעוצמה וברגישות כזו. כשהם מובעים ב"ילדה" הם |
