|
|
|
גירסה להדפסה
|
|
ביקורת ספרים
מאת ד"ר גדעון גרייף
יחסי ישראל - גרמניה הם מן הנושאים
הרגישים והמורכבים הכלולים במסגרת תקופת השואה וספיחיה. רק בשנים האחרונות מתפרסמים
בשפעה מחקרים ומאמרים המוקדשים לנושא מורכב זה, אף כי גם בעבר הופיעו פירסומים בעלי משקל.
במדור זה נסקור כמה מן הפירסומים הבולטים והמומלצים.
1. יחסים "נורמליים" - יחסי ישראל גרמניה. בעריכת משה צימרמן ועודד היילברונר.
זהו אחד הפרסומים המקיפים
והמעמיקים ביותר בנושא הנדון, והדבר בא לביטוי בקשת הרחבה של הנושאים, שעורכי הקובץ כללו בו. בין השאר ניתנת
כאן תשומת לב לנושאים כמו: היחס לפושעים נאצים ברפובליקה הפדרלית, דימויה של גרמניה במדינת ישראל, יחס המפלגה
הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית לישראל, ההיבט המוסרי ביחסי ישראל-גרמניה, "תפיסת לוקראנו"[1] ו-"דוקטרינת האלשטיין"[2], הקונגרס
היהודי העולמי ואיחוד גרמניה, ועוד נושאים מרתקים וייחודיים. מעלתו הגדולה של קובץ מאמרים זה הוא רבגוניות הנושאים
וגישתם המקורית של רוב המחברים, עמם נמנים היסטוריונים ופובליציסטים מן השורה הראשונה כמו פרופ' משה צימרמן,
פרופ' ישעיהו ילינק, ד"ר שלמה שפיר, פרופ' מיכאל וולפסון (היסטוריון ישראלי לשעבר, הפעיל בגרמניה), ואישים שהיו פעילים
בזירה המדינית עצמה כמו אשר (ארתור) בן-נתן ויוחנן מרוז. הכרך נחלק לשלושה פרקים עיקריים: כינון היחסים הדיפלומטיים ופיתוחם, גרמניה - העבר והיהודים ומדינת היהודים וגרמניה החדשה. הקובץ מרתק ומעורר תיאבון לקריאה נוספת בסוגיות הנכללות בו.
יחסים "נורמליים" - יחסי ישראל גרמניה.
בעריכת משה צימרמן ועודד היילברונר. הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ג. 167 עמודים + תקציר לועזי.
2. מחלוקה לאיחוד - גרמניה 1945 - 1990. בעריכת שולמית וולקוב.
הבנת התפתחותם של היחסים בין גרמניה לישראל מחייבת היכרות מעמיקה עם התפניות
והלכי הרוח בגרמניה שאחרי תקופת השואה, על צדדיהם השונים. כרך זה, הבוחן את התפתחותן של שתי ה"גרמניות" מאז תום המלחמה, מסייע בהבנת
ההיסטוריה של גרמניה בשנים שמאז תבוסת גרמניה הנאצית ועד איחודן של גרמניה המערבית והמזרחית וגם מספק חומר רקע לכל המעוניין להבין,
כיצד התמודדו הגרמניות עם עברן ובאיזו צורה הטמיעו והפנימו את פשעי המשטר הנציונל-סוציאליסטי. שלושת שעריו של כרך עב-כרס זה מנסים
להתמודד עם הסוגיה המורכבת של גרמניה בהתמודדותה עם פשעיה כלפי האנושות בכלל והעם היהודי בפרט.
השער הראשון מוקדש לנושא
ההתמודדות עם העבר. נציין מתוך המאמרים הכלולים בו, שנאספו בקפידה רבה בידי פרופ' שולמית וולקוב, עורכת הקובץ, את המאמר העוסק
בחברה הגרמנית לאחר המלחמה - הזיכרון, השיכחה והדחייה (פרופ' וולפגנג בנץ); נפתוליהם של הגרמנים עם זיכרונם
(פרופ' שאול פרידלנדר); התמודדותם של הגרמנים עם המורשת הנאצית (פרופ' ג'ון הרץ) וקונראד אדנאואר והשילומים (פרופ' ישעיהו ילינק).
השער השני מוקדש להכרעות ונקודות מפנה. בין השאר
כלולים בו מאמרים על: הנס הכלכלי וגיבושה של כלכלת שוק חברתית בגרמניה המערבית (ד"ר אלפרד גרוסר); המהפכה ב-DDR
(ד"ר הרטמוט צוואר) ועל משמעותה של שנת 1945 (פרופ' יירגן קוקה).
השער השלישי מייחד מאמרים עם מבט אל העתיד.
נראה לנו שזהו החלק המאתגר ביותר בקובץ, שכן תהליך איחודה של גרמניה עורר בלב רבים פחדים ודאגות באשר למעמדה וחוזקה של גרמניה
מאוחדת, על כל הרגשות הנלווים למורשתה הנפשעת של גרמניה בעבר. ראויים לציון מאמריהם של פרופ' יירגן הברמאס על שאלת הזהות הגרמנית, ד"ר כריסטיאן מאייר על האיחוד הגרמני כאתגר ומאמרו של הסופר הנודע (שלאחרונה עורר סערה בגרמניה) גינתר גראס הכותב נגד מדינת האחדות.
המאמרים הכלולים בקובץ משקפים קשת מגוונת של עמדות ודעות, ואף כי סוגיית יחסי היהודים והגרמנים אינה ניצבת ישירות במרכז הדיון, יש בחומר
הכלול בקובץ זה כדי להעשיר את הבנתנו בשאלה זו לאור ההתפתחויות הערכיות, החברתיות והפוליטיות בתוככי שתי הגרמניות בתקופה שעד איחודן.
מחלוקה לאיחוד - גרמניה 1945 - 1990. בעריכת שולמית וולקוב. המכון להיסטוריה גרמנית, אוניברסיטת תל-אביב והוצאת עם עובד. תל-אביב 1994. 328 עמודים.
3. משה צימרמן: עבר גרמני - זיכרון ישראלי.
פרופ' משה צימרמן, מן הבולטים בהיסטוריונים הישראלים העוסקים
בגרמניה ובסימביוזה היהודית-גרמנית לדורותיה, מתמודד בספר זה עם שנת המפנה, 1989, שנת איחודן של שתי הגרמניות.
זהו תאריך משמעותי לא רק בתולדותיה של גרמניה אלא גם אתגר להיסטוריונים, המנסים להתמודד עם שאלות המפתח בקורותיה של גרמניה. שנת 1989
הייתה שנה מביכה להיסטוריונים רבים המתמחים בחקר גרמניה, שכן הללו גילו קוצר ראות מדהים כשכשלו לחזות את התמוטטותה המהירה של הרפובליקה
הדמוקרטית הגרמנית (מזרח-גרמניה) והתמוטטות הגוש הקומוניסטי כולו. כישלון זה הוביל לחוסר נחת ולאובדן הביטחון העצמי של אותם היסטוריונים,
שכן אם ההיסטוריה של הרפובליקות הגרמניות לאחר 1945, של המלחמה הקרה ושל הדיקטטורה של מזרח-גרמניה התפרשה בצורה שגויה, הרי שיש לחשוד
שגם ההסבר ההיסטורי שסופק על הרייך הגרמני השני, הקיסרי, דברי ימי הרפובליקה הראשונה ובעיקר על תקופת השלטון הנאצי - לקוי מיסודו. צימרמן מודה,
שגם עבורו באופן אישי, הייתה שנת 1989 שנת מבחן כהיסטוריון, שכן האפשרות שגרמניה תתאחד מחדש לא נצפתה על-ידו מראש. צימרמן אינו נרתע מלצרף
לכרך מאמרים שכתב לפני שנת המפנה, כדי להציג את עמדתו מהתקופה שלפני האיחוד. כמו לרבים מעמיתיו, נראה היה לצימרמן כי ההבדלים היסודיים בין
שתי הגרמניות דיים כדי להנציח את החלוקה בין המדינות לעתיד הנראה לעין, ומצד שני, אימרתו של הפוליטיקאי המערב-גרמני אגון באר על "שינוי באמצעות
התקרבות בין שתי המדינות" נתקבלה כפשרה שתיישב את המתח בין ההתחייבות ההצהרתית לאיחוד גרמניה ובין מציאות החלוקה בפועל. והנה התברר,
שבגלל השיטה הכלכלית הכושלת של ברית-המועצות וגרמניה המזרחית, שנועדה לקריסה ולא לריפוי או התאוששות, ומבנה אישיותו של גורבאצ'וב, נסללה
הדרך להתקרבות עד כדי איחוד בין הגרמניות. יחד עם ההפתעה האדירה שבחיזוי ההתפתחויות, מגיע צימרמן למסקנה, שאי-צפייתה של ההתמוטטות
אין בה כדי למוטט בהכרח את האבחנות שנעשו לגבי ההיסטוריה הגרמנית, הן זו שקדמה ל-1945 והן זו שלאחריה. לדעתו יש לראות את מה שקרה כאתגר
מיוחד לחוקרי גרמניה, ברית-המועצות והמלחמה הקרה. בנוסף לשנת המפנה 1989, מתמודד צימרמן עם שתי שנות מפנה דרמטיות אחרות בתולדות גרמניה
והעולם, 1933 ו-1945, ובתוך מכלול זה הוא מתמודד עם סוגיות הקשורות במישרין ובעקיפין לנושא סקירתנו זו: טיבה של הלאומיות הגרמנית; מקומם של
הנאציזם והטוטליטריות בהיסטוריה הגרמנית; מידת החידוש וההמשכיות ברפובליקות שקמו לאחר התמוטטותו של הרייך השלישי; דפוסי הזכירה והגורמים
המעצבים את הזכירה והזיכרון; זיכרון השואה; מיקומו של הנאציזם והגדרת המושג "גרמני" במושגיו ההיסטוריים; דרך הזכירה המיוחדת הישראלית;
הדיאלוג שבין ישראל וההיסטוריוגרפיה העולמית; הפרספקטיבה הישראלית של ההיסטוריה הגרמנית ומהותה; יצירת הזהות הקולקטיבית והשואה
כמכשיר פוטנציאלי של הכוונה חברתית ופוליטית. לעניין זה מומלצים שני המאמרים הכלולים בחלקו השני של הספר: פולמוסי היסטוריונים:
הניסיון הגרמני וההתנסות הישראלית והזיקית והפניקס: גרמניה בעיני ישראל. זהו ספר איכותי, מעורר מחשבה ומקורי בהשקפותיו וניתוחיו.
משה צימרמן, עבר גרמני - זיכרון ישראלי. הוצאת עם עובד, האוניברסיטה העברית בירושלים, המרכז להיסטוריה גרמנית על-שם ר' קבנר, תל-אביב 2002, 322 עמודים.
4. העשור הראשון תש"ח - תשי"ח. בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה.
כרך זה, הסוקר את קורותיה של מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה כולל
גם מאמר מעולה על התפתחות יחסי ישראל-גרמניה מאת נעימה ברזל, היסטוריונית המתמחה בנושה זה. הקריקטורה של
אריה נבון משמשת מוטו ויזואלי נאה לתוכן המאמר: מצד אחד נראית בה התרקמות היחסים התרבותיים והכלכליים בין ישראל
לגרמניה ומצד שני מושטת יד ועליה מקועקע המספר שישה מיליון על אמת יד ניצול אושוויץ ללמדך, עד כמה עמוקה הסוגיה.
המאמר מתמקד במעבר ממדיניות של ניתוק וחרם מוצהר מצדה של ישראל כלפי גרמניה לעבר מדיניות של קשרים מסועפים,
מעבר שהתרחש במהלך של עשר שנים בלבד. הרקע לתפנית זו היה מעשי ופרגמטי: המדיניות הכלכלית והבטחונית של
מדינת ישראל הצעירה בשנות החמישים הייתה זקוקה לפתרונות ישימים לטווח הקצר, ובה בשעה הייתה גרמניה המערבית
גורם זמין ביותר במציאות הפוליטית והכלכלית של שנים אלה להתפתחותם של קשרים כלכליים וצבאיים עם ישראל.
כדי לחולל תפנית חדה כזו במדיניות, היה צורך להתגבר על הלוך הרוח ששרר בציבור הישראלי בשנות החמישים: הענשתה
הפיסית והכלכלית של גרמניה נתפסה על-ידי הציבור בארץ כדרישה מינימלית המתחייבת מן הכבוד היהודי ומן הרצון לנקום בגרמנים.
התביעה לנקמה, גם אם הייתה הצהרתית ביסודה, לוותה בפרצי זעם וכאב על חורבנה של יהדות אירופה וייצגה עמדה נורמטיבית,
שהייתה משותפת לרוב המוחלט של הציבור בארץ. במיוחד שררה בארץ אכזבה קשה ביותר לנוכח מדיניות הגמול והענישה של המעצמות
כלפי גרמניה. ברם, התפתחויות שונות הפכו את הדרישה לחרם מוחלט על גרמניה לבלתי-מעשיות. הדרכים לגישור על פני הסתירה שנוצרה,
וכן גם הבדלי העמדות הקוטביים בציבוריות הישראלית בשאלת היחסים עם גרמניה - אלה מן העניינים העומדים ברומו של המאמר.
ברזל מתארת בבהירות ובצורה קולחת את התפתחות נושא השילומים ("שילומים" ולא "פיצויים"), את משמעות התביעה לשילומים,
את הוויכוח בארץ בשאלת הקשרים עם גרמניה, את הפרשנות הישראלית מול הגרמנית בדבר הסכם השילומים ואישרורו, את פרשת
עסקות הנשק עם גרמניה והקשרים הבטחוניים עמה - שאלות סבוכות, שזיעזעו קשות את החברה הישראלית השברירית והמתגבשת.
מי שרוצה לקבל מושגים מקיפים על התפתחות יחסי ישראל-גרמניה בשנות החמישים, דומני שזה המקור התמציתי הטוב ביותר לכך.
העשור הראשון תש"ח - תשי"ח. בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה. הוצאת יד יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה, ירושלים תשל"ז (1997), 373 עמודים.
5. דפים לחקר תקופת השואה. כרך י"א.
בקובץ זה נכללים כמה מאמרים חשובים לענייננו.
נציין את הבולטים בהם. מסקרן במיוחד הוא מאמרה של נעימה ברזל על עמדת מפ"ם כלפי מזרח גרמניה. ברזל כותבת,
כי מפ"ם גיבשה קו רעיוני, שתאם את עמדת מזרח גרמניה, לפיו הנאציזם על כל היבטיו הוא תופעה השייכת לעבר.
מפ"ם התנגדה לראייה, שהמדינה המזרח-גרמנית היא ממשיכתה של ההיסטוריה הגרמנית מימי מלחמת העולם השנייה. מכאן,
ששוב לא תתבע מפ"ם מגרמניה המזרחית גינוי או חרטה באשר לעבר הנאצי. הנאציזם הוגדר כתופעה פאשיסטית,
לא גרמנית. לעומת זאת מיהרה מפ"ם לגנות את המשטר הפאשיסטי שצמח כביכול בגרמניה המערבית. מפ"ם סירבה
לגנות את הפושע הגרמני באשר הוא ואת העבר הגרמני הנפשע. נהייתה של מפ"ם אחרי ברית-המועצות, שהתבטאה
בין השאר בהכרה דה-פקטו בקיומה של "גרמניה חדשה" במזרח-גרמניה, הביאה לכך שמפ"ם הייתה מוכנה לצמצם
במודע את שאלת האחריות והאשמה של העם הגרמני כולו ולתחום אותה למשטר הנאצי לבדו. שוב אין האדם הגרמני
נושא באחריות לפשע, והשואה הפכה לעוד ביטוי של המשטר הפשיסטי, שמוגר לבלי שוב על-ידי השיטה הקומוניסטית.
את מאמרו על משפט אייכמן כנקודת מפנה מסכם פרופ' יחיעם וייץ בקביעה, כי המשפט היה חוויה מאחדת ומטהרת. במידת מה הוא
היה הקתרזיס, שבאמצעותו נחלצו מאות הקלון המוני היהודים, שבמצחם הוטבע אות קלון כזה בשנות החמישים לנוכח אופי התנגדותם הפסיבי
ודפוסי תגובתם כנגד רדיפות הגרמנים. היחלצות זו הייתה תנאי הכרחי ליציאה לדרך חדשה ולהתמודדות עם תפיסות חדשות, מסכם וייץ. השפעת
המשפט הייתה ניכרת בכל רובדי החיים בארץ, והוא חולל שינויים תרבותיים וערכיים, שהבשלתם התחוללה מאוחר יותר, בשנות השבעים והשמונים.
המשפט היה לא רק אירוע שמיקד את תשומת לבו של הציבור הישראלי במשך חודשים רבים אלא גם גרם לשינוי מהפכני ביחסה
של החברה הישראלית אל השואה ואל קורבנותיה. מציאות זו ניצבה גם היא ברקע היחסים הנרקמים בין הישראלים לגרמנים, הנסקרים בספרים שלעיל.
דפים לחקר תקופת השואה.
כרך י"א. הוצאת המכון לחקר תקופת השואה המשותף לאוניברסיטת חיפה ולבית לוחמי הגטאות. אוניברסיטת חיפה, תשנ"ד, 284 עמודים.
לקריאה נוספת נמליץ על ספרים אלה:
- תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, כתר, ירושלים 1991.
- נעימה ברזל, "התביעה ביישוב להענשתה של גרמניה 1944 - 1947 ", בתוך: קתדרה
לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשרי תשנ"ה, חוברת 73, עמודים 158-180.
- נעימה ברזל, "הכבוד, השנאה והזיכרון בדיונים בשאלת הפיצויים
והשילומים מגרמניה בשנות החמישים", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ד, יד ושם, ירושלים תשנ"ה, עמודים 203 - 225.
- ישעיהו ילינק, "מזרח-גרמניה, השילומים ומדינת ישראל 1949 - 1952", בתוך: גשר:
כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, סתיו-חורף תשנ"ד, שנה 39, חוברת 127-128, עמודים 80-92.
- שלמה שפיר: יד מושטת. הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ויחסם ליהודים ולישראל 1945 - 1967, זמורה ביתן, תל-אביב, 1986.
- פליקס אליעזר שנער: בעול כורח ורגשות. יחסי ישראל-גרמניה 1951 - 1966, שוקן, ירושלים ותל-אביב 1967.
- שלמה שפיר, "גולדמן ואדנאואר",
בתוך: גשר: כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, קיץ תשנ"ד, שנה 40, חוברת 129, עמודים 59-83.
- יחיעם וייץ, "הדרך לוואסנר: כיצד אושרה
ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ח, יד ושם, ירושלים תש"ס, עמודים 247-275.
[1] "תפיסת לוקראנו" - מדיניותה
של ממשלת גרמניה המערבית כלפי גרמניה המזרחית בשנות ה-50. מדיניות זו,
שבבסיסה התעלמות גרמניה המערבית מהקורבנות והנזקים שגרמניה הנאצית
גרמה למזרח-אירופה, הושפעה מרוח הסכם לוקראנו משנת 1925, שבו סוכמו
גבולותיה המערביים של גרמניה הויימארית. לפי ההסכם נשארו גבולות פולין
וצ'כוסלובקיה ללא הסכמה, וגרמניה לא התחייבה להימנע מתוקפנות בגבולה
המזרחי והצפוני. בדומה לכך, בשנים 1952 ו-1953 סוכמו הפיצויים והשילומים
שתעניק גרמניה המערבית לישראל ולעם היהודי, אך תביעותיהם של שכניה
ממזרח לקבלת פיצוי נותרו ללא מענה. כתוצאה מכך החל עידן של מתיחות
בין גרמניה המערבית לארצות מזרח-אירופה, ודוגמה מובהקת לכך היא הכרתן
של מדינות מזרח-אירופה בגרמניה המזרחית, וסירובן להכיר בגרמניה המערבית.
תפיסת לוקראנו מסמלת למעשה את התרחקותה של מערב-גרמניה ממזרח-אירופה.
[2] "דוקטרינת האלשטיין"- דוקטרינה זו של
מערב-גרמניה משנות החמישים פותחה על-ידי מדינאים ודיפלומטים מערב-גרמניים
בשנת 1955, עוד בדרכם חזרה ממוסקווה, שם נערך טקס כינון היחסים
הדיפלומטיים שבין מערב-גרמניה לברית-המועצות. כינון יחסים זה העמיד את
מערב-גרמניה במצב מביך מבחינת אי-נכונותה להכיר במקביל במזרח-גרמניה. לכן
פותחה דוקטרינת האלשטיין, שבמרכזה עמדה הגורסת שהייצוג הבלעדי של העם
הגרמני צריך להימצא בידי גרמניה המערבית בלבד. דוקטרינה זו, שנקשרה בשמו
של מזכיר המדינה האלשטיין, נועדה למנוע הכרה דיפלומטית במזרח-גרמניה וכינון
יחסים מצד מדינה כלשהי עם שתי הגרמניות בעת ובעונה אחת. כדי לתת יתר
תוקף לדוקטרינה, הוחלט מאוחר יותר לנתק את הקשרים עם כל מדינה שבמקום
לבחור באחת משתי הגרמניות - תבחר להכיר בשתיהן גם יחד. למרבה הפלא
הייתה מדינת ישראל הראשונה שניזוקה מהדוקטרינה החדשה וזאת למרות העובדה
שנמנעה מלהתקרב למזרח-גרמניה. תוך יישום למעשה של "דוקטרינת האלשטיין"
המליץ משרד החוץ המערב-גרמני להמשיך במצב הסטאטוס-קוו,
ולהימנע מלהתקשר בקשר פורמאלי כלשהו עם מדינת ישראל,
זאת מחשש שמדינות ערב עלולות בתגובה להכיר במזרח-גרמניה.
▲ראש העמוד
|
|
