"היה זה היום העצוב ביותר בחיי" - ימי השחרור הראשונים
בשנת 1939, טרם פרוץ
מלחמת העולם השנייה, מנתה יהדות אירופה כעשרה מיליון יהודים. לאחר רצח היהודים
בשואה נותרו בה כארבעה מיליונים. ניצולי השואה - בודדים ומשפחות שסועות - מצאו
עצמם בתום המלחמה פזורים ברחבי אירופה; במחנות הריכוז והמוות; במקומות מסתור;
במנזרים; בכפרים נידחים; ביערות; בערבות רוסיה ובערים חרבות. מקהילות היהודים
המפוארות באירופה לא נותרה אלא שארית הפליטה - שריד למשפחה, לקהילה ולעתים
אף לעיר. מערך שיעור זה יתמקד בשחרור הניצולים מהמחנות שמצבם, בדרך כלל, היה
ירוד ביותר, בשיקומם הפיזי, ובניסיונם של מי שהצליחו לשרוד להתחיל בחיים חדשים.
בסוף המלחמה, בשנים 1944-1945,
שחררו חיילים סובייטים, בריטים ואמריקנים (מבעלות הברית) את שרידי יהדות
אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. השחרור התקבל אצל השורדים
בתחושות מעורבות, שנעו בין שמחה לעצב, בין התחלה חדשה להפנמת האובדן האישי.
בשבועות הראשונים
של השחרור סבלו הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה קשה וירוד.
לאלפים רבים הגיע השחרור מאוחר מדי, והם מתו מתחלואה, מאפיסת כוחות, מחולשה
ולעתים גם מאכילת יתר. רבים מהניצולים איבדו את רוב בני משפחתם. למעשה,
רק לאחר קבלת הסיוע הראשוני, שהיטיב מעט את מצבם הפיזי, החלו ניצולים
רבים את המסע הנפשי הקשה שבו הפנימו את גודל הטרגדיה שפקדה אותם ואת עמם.
"היה זה היום העצוב ביותר בחיי"
יצחק (אנטק צוקרמן) יציאת פולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות, 1988, בתוך:
לחזור
ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 16-13.
