"היה זה היום העצוב ביותר בחיי" - ימי השחרור הראשונים
בסוף המלחמה, בשנים 1944-1945, שחררו חיילים סובייטים, בריטים ואמריקנים (מבעלות
הברית) את שרידי יהדות אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. השחרור התקבל
אצל השורדים בתחושות מעורבות, שנעו בין שמחה לעצב, בין התחלה חדשה להפנמת האובדן האישי.
בשבועות הראשונים של השחרור סבלו
הניצולים מתת-תזונה קשה וממחלות, ומצבם הנפשי היה קשה וירוד. לאלפים רבים הגיע השחרור
מאוחר מדי, והם מתו מתחלואה, מאפיסת כוחות, מחולשה ולעתים גם מאכילת יתר. רבים מהניצולים
איבדו את רוב בני משפחתם. למעשה, רק לאחר קבלת הסיוע הראשוני, שהיטיב מעט את מצבם הפיזי,
החלו ניצולים רבים את המסע הנפשי הקשה שבו הפנימו את גודל הטרגדיה שפקדה אותם ואת עמם.
פרק זה עוסק בתגובות המעורבות
של הניצולים, בשמחה לצד תחושת האובדן ובשיקומם הפיזי של ניצולי המחנות.
"היה זה היום העצוב ביותר בחיי"
יצחק (אנטק צוקרמן) יציאת פולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגיטאות, 1988, בתוך:
לחזור
ולחיות. שארית הפליטה: משחרור עד שיקום, בית התפוצות, בית לוחמי הגיטאות, יד ושם, 1995, עמ' 16-13.
